בימים אלה מסתובבת במדיה החברתית תמונתה של
אילנה דיין יקירת השמאל עד לאחרונה, כשהיא מקבלת זר פרחים מידי היטלר... תמונה מזעזעת ומקוממת. כל זאת בשל חטאה הגדול כאשר חשפה בתוכניתה 'עובדה', את פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי, מספר לפעיל ימין, "מושתל", במכוניתו, כיצד הסגיר לרשות הפלשתינית מוכרי קרקע ערביים, מתוך ידיעה ודאית (על-פי ניסוחו הוא), שהסגרה זו תגרום לעינוייהם ולרציחתם.
במשך עשרות שנים שלט השמאל הפוליטי בתודעה הישראלית, בזכות השימוש שעשה במוטיבים ציוניים מובהקים בשפתו הציבורית. אמרת 'שמאל' אמרת 'שלום אמיתי'. אמרת הסכמי אוסלו, פינוי התנחלויות, מדינה פלשתינית לצד ישראל. אחווה פלשתינית-ישראלית- ובקיצור שלום לעד, חזון אחרית הימים. כל זאת תוך כדי הגשמת החלום: איש תחת גפנו ותחת תאנתו, תוך כדי מירוק המצפון: שמירה קפדנית על זכויות אדם, גם ואולי במיוחד זה הפלשתיני.
אלא שכרסום בתדמיתו הכמעט מושלמת של השמאל ובחתירתו לשלום, החל כבר מיד עם תהליך האישור של
הסכם אוסלו, בכנסת. זוכרים? היה זה הסכם שהושג ברוב של קול אחד (ח"כ גולדפרב, הזכור לטוב, ובמחיר מיצובישי וקולות המפלגות הערביות), נמשך באינתיפאדות הראשונה והשנייה, שכירסמו בו קשות. מכת המוות/החסד הונחתה על השמאל והשמאל הרדיקלי, עם ההינתקות מעזה, עת הפכו לבלתי רלוונטיים, ובמיוחד בתהליך הדמים שחל בעקבותיה וההשתלטות הרצחנית של החמאס על הרצועה. החזיון שנוצר לנוכח עינינו הקמות, הראה לנו כיצד מתפתח משטר רצחני שאין לו מגבלות, לפחות לא בעתיד הנראה לעיין. ראינו את פרצופה של המדינה הפלשתינית, ההולך ונרקם, הפעם, לאחר הסכם שלום הזוי ופינוי שטחים, ליד כפר סבא, נתניה ושדה התעופה ברמת דוד (ג'נין). אין יהודי שחי כאן, שלא ישאל את השאלות הקשות הללו, לפחות בינו לבינו.
ריח רע
כל אותו הזמן המשיכו השמאל הרדיקאלי וחלק מאחיו הפוליטיים, להתבצר בעמדותיהם כאילו מאום לא קרה. עטפו עצמם בבועה. הדבר בא לידי ביטוי משך כל השנים האחרונות בהיסב הפנים המושלם שלהם. מפעם לפעם מתבקעת לנו הבועה בפרצופם/פרצופנו הבלה המדיף ריח רע, מכה בנו. אלא שפעיליהם האדוקים ממהרים להטליא את הבועה ולחסום מיד כל משב רוח רענן הפורץ לתוכה. כך מקרה אילנה דיין. לא חשבון נפש, לא בדיקה עצמית לא הרהור מחדש בדיעבד. מאומה.
ואם לא די בכך, הרי ארגונים ועמותות צצים חדשים לבקרים כפטריות (ותולעים) לאחר הגשם ותוקפים את הממסד הציוני/ממשלתי/צבאי ופועלים בשטח בעוצמה: בצלם, תעיוש, שוברים שתיקה, יש דין, זוכרות, גוש שלום, קואליצית נשים לשלום, הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, מחסום ווטש, ומעל לכולם כמובן הקרן לישראל חדשה. רובם ככולם מקבלים מימון נדיב מממשלות אירופיות. ארגונים אלה זכו, עד עתה לפחות, לגיבוי כרוני ובלתי מתפשר של השמאל הפוליטי. בו בזמן, כל ניסיון להשיג שקיפות של מקורות המימון שלהם נתקל בצרחות שלא מ
העולם הזה.
מאז החלה "ההתיישבות" של מהגרי העבודה בדרום תל אביב עשו הארגונים הללו צעד נוסף אל עבר המדרון החלקלק של הפעילות וההתגודדות האנרכיסטית, ובנוסף להפגנות הקבועות ליד בלעין, עאבוד, נעלין ושיח ג'ראח, נזדמנה להם מטרה נוספת, הפעם בתמיכת
המחנה הציוני (הציוני?) בסוגיה אנטי ציונית מפורשת: ה"התיישבות" של מהגרים מאפריקה בדרום תל אביב. הארגונים שהוזכרו ועוד נוספים, מתנגדים לכל נסיון להחזיר את הפולשים לארצותיהם. הם נאבקים לאיזרוח מלא של מהגרים אלה בישראל.
חופש הביטוי
לתוך המאבק האין סופי הזה פרצו אמנים שהחליטו לתרום את תרומתם למאבק המתחדד בין ימין לשמאל.
נתן זך ורבים אחרים. כך לדוגמה פרסמה הזמרת
אחינועם ניני תגובה על החלטה של אמ"י להעניק ל
אריאל זילבר, שתרומתו לתרבות ולשירה העברית היא עצומה, פרס "מפעל חיים". בין היתר כותבת ניני כי אנו ב"תקופה שטופת אלימות, גזענות ושנאה, שבה סימני הפשיזם בהתגלמותו מרימים ראשם המכוער יום ביומו, והנה בוחר איגוד אומני ישראל להעניק פרס על מפעל חיים (לא, לא על מוזיקה, על מפעל חיים, יש הבדל) לאדם שהשתמש בכישרונו הגדול בכדי לקדם אג'נדה זהה: אלימות, גזענות ושנאה. לא, זו איננה דעה פוליטית! יש הבדל..."
וכך נטל השמאל על עצמו גם את התפקיד של מינוי קומיסארים לתרבות העברית. בדיוק האשמה בה האשים אך לפני שעה קלה את השרה
מירי רגב... הקומיסרית היודעת-כל, ניני, הבינה שעליה להביע עכשיו את דעתה. אולי ידעו אמני ישראל וייראו, פן הניני תצא בגינם מהאיגודים בהם היא חברה... אבוי לנו, בטריקת דלת. עוד נסיון נואל להטיח רפש ובוץ באמנים שלא מסכימים לדעתם.
חופש הביטוי, כבר אמרנו?
החדשים הקרובים יקבעו לאן פני השמאל הפוליטי. אם אכן יפנה לעבר שותפות בממשלת נתניהו, או אם יפנה לעבר שנים נוספות במדבר הפוליטי, תוך שותפות מאולצת עם השמאל הרדיקלי אנרכיסטי. שותפות שתסב לו נזק פוליטי בלתי הפיך.