שאלה זו התעוררה אצלי בעקבות ההצגה האווילית (יהיה בוודאי מי שינסה לקרוא לה הומוריסטית) של נושא משאל-העם על-ידי נדב אייל
1. העובדה שרוב הדמוקרטיות בעולם מקיימות צורה זו או אחרת של משאל-עם, כאשר רבות מהן הינן דמוקרטיות ותיקות בהרבה מישראל, היא נתון רב-משקל לזכות השימוש במנגנון זה.
בתוך העיסוק השטחי וה"הומוריסטי", איבד אייל את ההזדמנות להציג את מנגנון משאל-העם על יתרונותיו וחסרונותיו באופן מעמיק ויסודי בפני הציבור. אומנם רבים דנים בשאלה אבל רק מעטים התעמקו ביתרונותיו וחסרונותיו של מנגנון דמוקרטי זה ומבינים אותם לאשורם.
במשטרים דמוקרטיים מקובלות שתי גישות עיקריות שבאמצעותן מתקבלות החלטות לאומיות: א. הגישה הישירה - כל בעלי זכות הבחירה משתתפים בתהליך בהצבעה ישירה. ב. הגישה הבלתי-ישירה, האזרחים בוחרים נציגים ואלה פועלים בשמו של הציבור.
הגישה הישירה היא שמאפיינת את מנגנון משאל-העם; כל בעלי זכות הבחירה מצביעים במערכת דומה לזו שמופעלת לצרכי בחירות לפרלמנט. ההכרעה מתקבלת ע"י מניית כלל הקולות התקינים של המשתתפים בהצבעה, והרוב מכריע בכפוף להליך החוקתי
2 המגדיר מהו סף המינימום הדרוש לשינוי מצב קיים, (רוב רגיל, רוב מיוחד, או הסר אחר). הגישה הבלתי-ישירה מאפיינת את המצב הקיים בישראל, בו המנגנון הבכיר ביותר לקבלת החלטות לאומיות היא הכנסת, שסמכותה מוענקת לה על-ידי הציבור (הריבון) בבחירות כלליות המעוגנות בחוקה. גישה בלתי-ישירה פועלת גם בארה"ב, ביחס לבחירת הנשיא, כאשר הציבור בוחר באי-כוח מטעמו (אלקטורים) ואלה בוחרים את הנשיא. הבדל מהותי נוסף בין השיטות קשור באופן שבו מציגים המתמודדים המבקשים אמון את תוכניותיהם, או את השאלה (שאלות) העומדות להכרעה במשאל. מאופן הצגת השאלות להכרעה ואופן קבלת ההכרעה, נגזרים פרטי היישום בכל אחת מהשיטות, אבל אין זה המקום להרחיב.
משאל-העם מכוון להביא למעורבות עמוקה יותר של הציבור בקבלת החלטות לאומיות.
מבחינת העקרון הדמוקרטי הבסיסי, שיתוף כלל האזרחים בהכרעות הציבוריות הוא המצב הרצוי - הכרעת העם, ע"י העם עבור העם. כאשר קשיים טכניים וצרכים ביטחוניים, או מורכבותם של נושאי ההחלטה ורמת הידע הייחודי הדרוש לעיסוק בהן, אינם מאפשרים העמדת כלל ההחלטות להכרעת הציבור כולו, מואצלת הסמכות לנציגים הנבחרים. כיום, משקף, בדרך כלל, ניהול משאלי העם בדמוקרטיות דרך-ביניים: הכרעות עקרוניות מוצגות להכרעת העם (למשל: אישור חוקה חדשה, קביעת הגבולות הלאומיים, אופי המשטר וכו'). הכרעות אופרטיביות, או הכרעות רגישות מבחינת הביטחון הלאומי, חקיקה שוטפת וכו' - מתקבלות ע"י "מועצת הנציגים הנבחרים" או הכנסת. ובתוך מסגרת הירארכית זו פועלים הממשלה שקבלה את אמון הפרלמנט ובית המשפט המונחה בפעולותיו ע"י החוקה ומערכת החוקים שחוקקה הכנסת.
תוקפן המוסרי, החוקי והנורמטיבי של החלטות חזק יותר, ככל שהרשות המקבלת אותן נמצאת ברמת הירארכיה גבוהה יותר. המנגנונים במדינה נבנים כך שמצד אחד ניתן יהיה לקבל החלטות בזמן רלוונטי לצרכים השוטפים ומצד שני ההחלטות שתתקבלנה תהיינה שקולות ובעלות תוקף מוסרי וחוקי. כל מדינה מנסחת לעצמה את האיזון המתאים לה בין שיקולים אלה.
ישראל היא מדינה צעירה יחסית, ללא מסורת פוליטית רבת שנים ונסיון. היא גם מדינת עליה וקליטה שמתנקזות אליה עדות בעלות מגוון רחב של עמדות ודעות, יסודות חינוכיים, השקפות עולם ומסורות פוליטיות. ישראל עדיין מחפשת את האיזון המתאים בין שאיפתה להיות מדינה יהודית - מדינת הלאום של העם היהודי - לבין רצונה לנהל את ענייניה באמצעות משטר דמוקרטי. ישראל נוסדה במלחמה, וסיטואציה חסרת-וודאות פוליטית עדיין מלווה אותה בתחומים שונים. עקב ריבוי הדעות והעמדות בה ועקב לחץ המאורעות השוטפים, עדיין לא התפנתה ישראל לכתיבת חוקה שלימה, שבה תבטא בבת-אחת ובאופן מרוכז את מכלול השקפותיה ורצונותיה באשר לדרכה הפוליטת הכוללת.
הוויכוחים הציבוריים בשאלות של זהות, העדפות אידיאולוגיות, ומשמעות עיצוב ההוויה השוטפת, מקטבים לא אחת את הציבור הישראלי, פוגעים באחדות הלאומית, בחוסן הלאומי, בסולידריות וביכולת להגיע להכרעות בנושאים החיוניים ביותר לקיומה ולדרכה. גם ההיסטוריה של הישוב היהודי בארץ ב-100 השנים האחרונות תורמת לא מעט קשיים לבניית הזהות הלאומית העדכנית. עיכוב בקבלת הכרעות לאומיות או מצב שבו מתקבלות הכרעות קריטיות על חודו של קול בממשלה או בפרלמנט, גורמים למדינה ולחברה נזק חמור, משום שבין היתר הם מטים את הדיון מהשאלות המרכזיות עצמן, לשאלות המשניות. התכססנות המופעלת כך שתקנה למחנה פוליטי זה או אחר עליונות זמנית על מחנות אחרים ושתאפשר לו לקדם אג'נדה שלדעתו משקפת את "רצון העם", מחליפה תדיר את העיסוק בעיקר. אין בישראל אף גוף פוליטי שמשקף באופן מובהק את "רצון העם". בנתונים היסטוריים או קוניוקטוראליים מסוימים, עשויה להיווצר קונסטלציה של הסכמה ציבורית רחבה, שהיא מעין תחליף זמני "לרצון העם", אולם קונסטלציה כזו עשויה לפוג עד מהרה, והמאבק הטפל מתחדש.
תפקידו של משאל-העם, במיוחד בתנאיה המיוחדים של מדינת-ישראל, הוא לספק את המעטה הכולל להכרעות ציבוריות לגיטימיות בשאלות-היסוד. אין בדמוקרטיה הישראלית או בכל דמוקרטיה אחרת, מסגרת "בכירה" יותר לקבלת הכרעות מן הריבון עצמו.
לכן, במציאות הישראלית, שימוש במשאל-עם לקבלת ההכרעות הלאומיות בשאלות כגון: אופיה של המדינה, משטרה, חוקתה, יחסי דת ומדינה-יהודית, גבולות המדינה, יחסי המדינה היהודית עם התפוצה היהודית בעולם ועם שכניה, מעמדם של המיעוטים בה ועוד - חיוני ביותר. אף על-פי שלכל דרך היתרונות והחסרונות שלה, לדעתי, אין לנו דרך טובה מזו. שאלת אופן היישום ועיתויו היא שאלה נכבדה ובה חייבים לעסוק באופן מעמיק, במטרה להגביר ולבסס את אמון הציבור בה, ולמקסם את תועלתה; זאת משום שהכרעות לאומיות הן לרוב הכרעות היסטוריות ומדינות רציניות אינן הופכות הכרעות כאלה למשחק כוחות אינפנטילי.
מבחינה זו, אני מוצא שתוכניתו הנ"ל של נדב אייל הייתה לא יותר מפארסה מיותרת.