ריאליזם סוציאליסטי נוסח רגב

אין ודאות שהקומיסרית לענייני תרבות בישראל, מירי רגב, יודעת מהו ריאליזם סוציאליסטי. הכל עניין של טעם אישי, ושל השכלה כללית. אין גם צורך לפרט יתר על המידה את התופעה הבזויה הקרויה ריאליזם סוציאליסטי. נאמר רק שהמדובר באחת התופעות השליליות ביותר, הנלוזות ממש, שאפיינו את המשטר הקומוניסטי במזרח אירופה, אם גם משטרים טוטליטריים אחרים, אפלים וברוטליים, אמצו את הדרך הזו. שרת התרבות של ישראל, מירי רגב, צועדת בדרכם של גדולים ממנה, אולי תשיג אותם ביום מן הימים. כך כותבת דנה אריאלי-הורוביץ בספרה העוסק בריאליזם הסוציאליסטי והנון-קונפורמיזם באמנות בבריה"מ: "הריאליזם הסוציאליסטי זוהי עובדה שאינה נתונה במחלוקת כי הדיקטטורים, כל אחד מטעמיו הוא, ראו באמנות המודרנית איום. מסיבה זו הם תבעו מן האמנים לצייר מחדש את דמותו של העולם שאבד, ולברוא ביצירתם מציאות הרמונית גם אם מדומיינת. הדרישה לכינונה של אוטופיה כוזבת עמדה בסתירה לפריצות הדרך שאפיינו את פעולת האוואנגרד הרוסי בראשית המאה העשרים. התביעה לחזור אל גבולות המסורתי דרשה לשוב ולאמץ השקפת עולם קונפורמיסטית והמתח בין הציפיות שהיו לאמני האוואנגרד באשר למעמדם במהפכה, לבין המציאות שטפחה על פניהם, הוליד משבר עמוק.

"המדינה תחליט"

בשונה ממערכת היחסים המורכבת בין האמנים לבין הפוליטיקאים בברית המועצות, בדיקטטורה הגרמנית נפסל האוואנגרד האמנותי על הסף. התנועה האקספרסיוניסטית בגרמניה גונתה עוד בטרם עלו הנאצים לשלטון, אמני האוואנגרד נכלאו, נרדפו ונאלצו לגלות אל מחוץ לגרמניה. ואולם דחיית האוואנגרד על-ידי הדיקטטורה לא הייתה המסלול האפשרי היחיד; בדיוק כפי שבברית המועצות התהווה תוואי ייחודי שיידון בהרחבה בהמשך, כך גם באיטליה הפאשיסטית היו אלה אמני האוואנגרד שהובילו, גם אם לא תמיד באורח מודע, לחיזוק השפה הטוטליטרית. הפוטוריזם האיטלקי נתפס בצדק על-ידי היסטוריונים של הרעיונות ושל האמנות, כמו גם על-ידי מדעני מדינה, כתנועה אשר בישרה, שלא לומר כוננה, את השקפת העולם הפאשיסטית". הנה הסבר ממש קצר וקולע לתופעה ששרת התרבות אחמצה אותה עבורנו. "המדינה תחליט", ביטוי שלעצמו הוא ביטוי פשיסטי מובהק, משמע ששרת התרבות תחליט מה הציבור יראה, ישמע או ייחשף אליו. אמנות מעצם הגדרתה אינה ניתנת לביצוע כציווי אלא רק במשטרים האפלים שהוזכרו לעיל. רגב מבקשת להוכיח לכולם מאיפה משתין הדג, הווה אומר שהיא וחבורת הפוליטרוקים שלה יקבעו מהי אמנות. והנה עוד קטע רלוונטי מתוך הספר המוזכר לעיל: "על הרקע הזה קל להבין מדוע תבע לנין כינונה של פרהסיה שתשקף את השינוי המהפכני. לטעמו אם יוקמו מבני ציבור ענקיים בברית המועצות, כאלה שיכללו פסלי ענק של מכונני המהפכה, ישקפו אלה שלבים מתקדמים בהתבססות המהפכה. אך יצירתה של מערכת הסמלה אלטרנטיבית, לא הייתה בעיניו של לנין, הכרחית בשלבים הראשונים שלאחר המהפכה; מכיוון שלא אחז בגישה אידילית באשר לתפקידי האמנות, התרבות והאסתטיקה הוא לא תבע את מימושה של מהפכת התרבות מייד לאחר עלייתו לשלטון. התוכנית לתעמולה מונומנטלית אותה תבע בצו שאושר באפריל 1918 משקפת את עמדותיו; לנין תבע את ניתוצם של הסמלים שקדמו לקומוניזם. כוונתו בעיקר לאנדרטאות שהוקמו בעידן הצארי; הצו קבע שיש להסיר את כל המונומנטים שהם חסרי ערך היסטורי או אמנותי ולהחיש את קישוט הרחובות ובנייני הציבור באנדרטות המשקפות את ההיסטוריה של המהפכה וזאת לא יאוחר מה-1 במאי אותה שנה.

שינוי רדיקלי

גישתו האינסטרומנטלית של לנין לאמנות מתבהרת לאור כתביו החסרים דיון עקרוני באמנות, והמכילים, לעומת זאת, התייחסות לסכנות הטמונות בדימוי הציבורי השלילי הנובע משלילת חרותן של המוזות. לנין, המודע לביקורות המושמעות בהקשר זה, מבהיר כי הכפייה הקולקטיבית לגיטימית (בספרות למשל, כל עוד שזו הוגדרה, מראש, כספרות מפלגתית; "כל אחד חופשי לכתוב ככל העולה על דעתו, בלא כל מגבלות. ואולם כל ארגון וולונטארי (כולל המפלגה) חופשי, לפי אותו העקרון עצמו, להוציא משורותיו חברים אשר משתמשים בשמה של המפלגה על-מנת לקדם רעיונות אנטי-מפלגתיים. חרות הדיבור וחירות העיתונות צריכים להיות מובטחים, אולם חרות ההתאגדות צריכה להיות מוחלטת גם כן. המפלגה כארגון וולנטרי לא תצליח לשרוד אלא אם כן תטהר את עצמה מאנשים שאינם מקדמים את השקפת המפלגה". בעוד גישתו האינסטרומנטלית של לנין כלפי האמנויות לא הובילה למסקנות אופרטיביות כלפי אמני האוואנגרד, ואלה כמעט ולא סבלו רדיפות בשנים הראשונות שלאחר המהפכה, עלייתו של סטאלין לשלטון מסמלת שינוי רדיקלי במדיניות התרבות הסובייטית. אומנם גם שינוי זה התמהמה עד לשלהי שנות העשרים, אולם החל משנת 1924 חל שינוי במעמדה של אמנות האוואנגרד. עמדתו של סטאלין שוב איננה מתפשרת והוא תובע את טיהור מקדשי האמנות. עמדותיו הרדיקליות מקבלות ביטוי בשעה שסטאלין חותם על שורה של צווים שנועדו להוביל למימוש מדיניותו. כך למשל, צו מאפריל 1932 מקבל את הכותרת "רה-קונסטרוקציה של הארגונים האמנותיים והספרותיים". סטלין תובע את האחדתם והכפפתם של כל ארגוני האמנות תחת מטרייה אחת". החליפו את שמו של לנין או סטלין, בהתאמה, למירי רגב ואז מתבהרת התמונה לגבי כוונותיה של שרת התרבות בישראל. היא תקבע לכולם. היא תנהל את התרבות. האמנים יעבדו לפי תכתיביה. אחלה אמנות.

תואר בזוי

לו מירי רגב הייתה שרת התרבות בימי היצירות המופלאות ביותר בעולם, סביר להניח שהן לא היו ידועות לאף אחד. לו רגב הייתה שרת התרבות באת כתיבתן של המחזות הגולים ביותר, הם היו נותרים במגירות. כך במוסיקת המחאה, כך בתחומי תרבות אחרים. המזל הגדול של העולם שלמירי רגב לא הייתה נגיעת יד ביצירות המופלאות שבעולם. ומירי רגב אינה בודדה המערכה לחיסול הדמוקרטיה הישראלי. שותפה הנאמן, שר החינוך בנט, נוהג באותה הצורה. שרת המשפטים, שותפתה הנאמנה ביותר של רגב, גם היא פועלת להגשמת מציאות של דעה אחת בלבד. ויש עוד שורה ארוכה של קומיסרים לענייני תרבות ואמנות, אידיאולוגיה פוליטית וכד', הנושאים בגאון את התואר הבזוי. אלא שכפי שטענתי ברבים מבין מאמרי, העם בחר ברובו באלה, והקומיסרים ממלאים את הבטחותיהם. לכל עם מגיע מה שבחר.