טור זה, תחילתו ביום ראשון עם היוודע מותו של הזמר
גבי שושן, וסיומו בלווית הזמר ביום שלישי. אני נוסע לי לצפון הארץ ביום ראשון. מצאתי לי יום לנסוע בו לצפון. הגשם השוטף הולך ומתגבר, ונראה שמי שהמציא את המגבים באוטו היה צריך להוסיף עוד שלב במהירות התנועה של המגבים. הם לא עומדים בקצב. זה גם מעלה אצלי את השאלה, שהייתה גדולה עוד יותר ברכב הקודם שלי, שהיה מיושן משהו, כדי להפשיר את שמשת האוטו מבפנים, צריך להדליק חימום או קירור? ולמה עם כל השכלולים שיש ברכבים, עדיין לא מצאו פתרון לבעיה הזו של האדים בשמשה.
במוצאי השבת ערב לפני, כותרות החדשות זועקות את התאבדותו של הזמר גבי שושן. וביום ראשון, כל שעה מוקדשת לזכרו. שירים ששר, שירים שאהב, שירים שאחרים בחרו בשבילו. אני אוהב מאוד מוזיקה ישראלית ישנה, כך ששירי הנוסטלגיה הללו, תמיד נעימים לאוזניי.
כמה עצוב הוא שבן אדם צריך למות בשביל שיקדישו לו סוף כל סוף יום שידורים. אני זוכר את הכתבות של שושן לעיתונים ולטלוויזיה, ובהם סיפר כיצד הוא מנסה בכל כוחו לחזור לקדמת הבמה, לימים שהיו ואינם. לשוב אל תוכניות הרדיו ואל המצעדים.
השקט מצד מפיקי הטלוויזיה שעכשיו יושבים לספר עליו, את השקט מהצד שלנו כציבור אוהב מוזיקה, השקט שאולי אמר לו ולדומים לו, שאולי כבר עבר זמנו. דור חדש של אמנים תופס את מקומו ואת מקומם של כל בני דורו. בני דורו נדחסים לשעות שידור מצומצמות ברשת ג. בין שתיים לארבע, בימי שישי לפני כניסת השבת, ובתוכניות נוסטלגיות בערוץ הראשון. העולם שייך לצעירים.
ההשקה של חנות כזו או אחרת בקניון הנגב, בהשתתפותה של
בר רפאלי, תמשוך יותר קהל ממה ששושן היה חולם לראות בקריירה המאוחרת שלו. אפשר לומר, להבדיל, כי אותה תוצאה, גם אם תהליך אחר, הייתה של חייו של הבדרן
דודו טופז. בהתרסקות אל המציאות שאף אחד כבר לא מחכה לו. שאולי יש לו כסף, הכרה וקריירה מרשימה, אבל אף אחד כבר לא יחכה לו. דודו טופז הלך צעד אחד רחוק מידיי, ושילם על כך מחיר שמבחינתו היה רק כביש ללא מוצא. ועם זה היה הכי קשה להתמודד.
להרוס את החלום
אנחנו כולנו חוטאים בזה לעצמנו. חוטאים בזה לילדים שלנו. אנחנו מלווים אותם במבחנים ל
כוכב נולד, באודישנים לדוגמנות ילדים, משדרים להם יום יום ורגע רגע שהחיים האמיתיים הם בטלוויזיה. לא רוצים להרוס להם את החלום. ניקח את אלבום התמונות של בר המצווה ובת המצווה, ונגלה דרכו את שרצינו אנחנו לראות בילדים שלנו.
צילומי הנוף, פוזות הדוגמנות, מסיבה גדולה ומרשימה עם מיטב האומנים, הרקדנים והאלכוהול האפשרי. רצינו להגשים חלומות שלנו דרך הילדים שלנו. שאם אנחנו לא הצלחנו להיות שם, אולי נדחף את הילדים שלנו והם כן יהיו שם. בקדמת הבמה.
בהיותי מורה ועובד מול נוער כזה או אחר, שמעתי לא מעט נערים ונערות שאמרו לי שהחלום שלהם זה להיות מפורסם. ואני ניסיתי להבין אותם - מפורסמים במה? הפרסום מגיע בעקבות כישרון של משחק, כישרון של שירה, של כתיבה. והם לא ממש הבינו אותי. מה זה משנה כישרון ולמה בכלל צריך לעבוד כל כך קשה? העיקר זה להיות מפורסם.
אני זוכר את הפעם ההיא, שבנו של הזמר זוהר ארגוב-גילי ארגוב-הגיע לתחרות שירה ו"נתגלה" על-ידי השופטים. זה היה בלוף כי מאחר שפרקי התחרות כבר הוקלטו, היה ידוע שהוא יודח מהר מאוד, אבל בפרק שהציגו לנו, רצו להראות לנו שיש עדיין חמלה על גבי המסך. הוא נשאל על-ידי השופטים - מה אתה רוצה להיות? וענה בפשטות "אני רוצה להיות מפורסם". לא זמר, לא אומן לא איש מקצוע. מפורסם.
חמש עשרה דקות
"לו הייתי בן אדם" שר אבא שלו והבן מעדיף להיות מפורסם, אחר כך בן אדם.
והריאליטי שלנו בהחלט מספק את זה. אתה לא צריך הרבה כדי להתפרסם. אתה צריך להיכנס לבית אחד עם כמה מוזרים ולקיים מצוות "בבית אחד יאכל (חבריך)". לרוץ ברחבי העולם, להיזרק על אי-בודד, ולנסות במשך חודש שלם לדחוף אנשים מהצוק הכי גבוה. או פשוט להסתובב עם חולצה אפורה. יכתבו עלי, יזהו אותי ברחוב, יבקשו ממני תמונה. וזה מחזיק בדיוק כמו שזה מחזיק אצל כולם. רק כמה רגעים ואז מנסים חיים שלמים לחזור לאותם רגעים.
לכל אחד יש חמש עשרה דקות תהילה קבע מישהו פעם. ללא מעט מאלו שזכו לזה, יש פתאום חיים שלמים שמוקדשים להגיע לאותם חמש עשרה דקות. נבחן את עצמינו. איך קראו לאלו שזכו בעשרת העונות (או שהיו יותר?) של כוכב נולד. אני לא מבקש את שלושת הזוכים בכל עונה אלא רק את המקומות הראשונים. ומי יודע לומר לי מי זכה ב-אקס פקטור, דה וויס, בית ספר למוזיקה, אייל גולן קורא לך.
מי זוכר מי זכה בתחרות היופי שנערכה בעיר שלו? מי זוכר מי זכה במשהו לפני שנתיים ושלוש? מי זוכר מישהו בכלל? ולשם בדיוק נזרקים כל אלו שחלמו להיות מפורסמים. ולא רק הם, גם מפורסמים שכבר עבר זמנים, כוכבים לרגע, מפנים את הבמה לזה שבא אחריהם.
וברקע שיריו הטובים של גבי שושן. עדות למה שאנחנו.