שובו של עמיר פרץ למפלגת העבודה

בשבוע האחרון אני עד לשורה של ראיונות והתייחסויות תקשורתיות המתמקדות בשובו של עמיר פרץ למפלגת העבודה. האירוע סוקר, די בהרחבה, ברשתות הטלוויזיה, בתחנות הרדיו, באתרי החדשות באינטרנט וכמובן בעיתונות המודפסת. כדי לנסות ולהבין את הבולטות שניתנה למהלך זה, שוחחתי עם לא מעט "אזרחים מהשורה", אנשים שאינם שייכים לבראנז'ה התקשורתית ואינם מעורבים בביצה הפוליטית.. התגובות שנתקלתי בהן היו של הרמת גבה, תמיהה ובלבול: "מה, הרי עמיר הוא חלק מהמחנה הציוני - השם החדש שמפלגת העבודה המציאה לעצמה - לאן בדיוק הוא הצטרף עכשיו?" נשאלתי. מסתבר שעבור הציבור הרחב, ההבדלים בין חברי סיעת העבודה לאלה של המחנה הציוני הם בגדר דקויות בלתי מובחנות. למדתי שעבור "האדם ברחוב" המחנה הציוני ומפלגת העבודה חד הם, מאז ההחלטה של לבני והרצוג על ריצה משותפת בבחירות לכנסת. בהתבסס על משאל לא מדעי אך אפקטיבי זה חשבתי לעצמי שמבול הראיונות וההתייחסויות התקשורתיות לא היה צריך להיות ממוקד דווקא בעמיר פרץ, אלא בחמשת הח"כים האחרים של "התנועה" שטרם ביצעו את המהלך המתבקש אחרי כמעט שנה של פעילות משותפת בכנסת. הנשאלים והמרואיינים הרלוונטיים היו צריכים להיות ציפי לבני, יואל חסון, יעל פארן, אייל בן ראובן וקסניה סבטלובה. חשבתי לתומי כי מי שאולי צריכים לתת הסברים הם אלה שלא ביצעו את המהלך הטבעי כל כך של איחוד מלא בין שתי המפלגות ולאו-דווקא זה שעשה את המובן מאליו. דרכה של מפלגת העבודה רצופה אחודים בין מפלגות בעלות אג'נדה דומה: המערך התחיל דרכו בריצה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה ב-1965 והסתיים באיחוד מלא (גם עם רפ"י) ובהקמת מפלגת העבודה ב-1968. ניסיתי לחפש בזכוכית מגדלת את ההבדלים בין אייל בן ראובן לבין מיקי רוזנטל או בין קסניה סבטלובה לבין מרב מיכאלי. ניסיתי ונכשלתי. גם הניסיון לזהות חלקיקי ניואנסים בין הרצוג ולבני התאפשר לי רק אחרי שימוש במיקרוסקופ אלקטרוני מיוחד הנמצא בשימוש אוניברסיטת בר-אילן. שאלה אחרת שהטרידה אותי מדוע דווקא דוברים המזוהים כתומכי מפלגות הימין שפכו קיתונות של בוז ולגלוג על המהלך של עמיר פרץ. חיפוש תשובה לסוגיה זו החזירני לתוצאות הבחירות 2006. כזכור, אז התמודד עמיר פרץ, כיו"ר העבודה מול אולמרט ולבני בראשות קדימה, ומול הליכוד בראשות נתניהו. התעמקות בתוצאות הבחירות של 2006 מצביעה על תוצאה מפתיעה: מפלגת העבודה ניצחה הן את הליכוד והן את קדימה בכל ערי הפיתוח. ייתכן שעתה יצא המרצע שיצא מן השק של דוברי הימין: הצטרפותו המחודשת של פרץ לעבודה מהווה כנראה איום על יכולתו של הימין להחזיק תחת כנפיו את תושבי ערי הפיתוח הסובלים לא רק מפגעי הכלכלה והפרנסה, אלא גם מאיומי הטילים והמנהרות. האם מאחורי הזלזול של דוברי הימין מסתתר גם החשש מכוחו של עמיר פרץ לשנות את דפוסי ההצבעה של תושבי ערי הפיתוח? והערה אחרונה על מוסר בפוליטיקה. ביטוי שיש בו סתירה פנימית, אך בכל זאת, עדיין לא נואשתי מלחפש סימני חיים לביטוי זה בהתנהלותם של אישי ציבור. בים המלל על חזרת פרץ למפלגת העבודה שמעתי וראיתי משפטים רבים שעסקו בעזיבתו בעבר את המפלגה, אך משום מה לא מצאתי כמעט שום אזכור לעובדה שאותו עמיר פרץ, בשונה ממרבית האחרים שעזבו מפלגותיהם, עשה זאת לא משום שנכשל בבחירות אלא דווקא אחרי שהצליח מאוד בפריימריז ב"עבודה" וזכה במקום השלישי ואפילו התפטר מהכנסת ו"החזיר" את המנדט. מסתבר שגם ז'ורנליסטיקה היא עניין של גאוגרפיה. תגיד לי מאיפה אתה בא ואגיד לך מה אכתוב. למען הגילוי הנאות: אני מבקש להבהיר כי סייעתי לעמיר פרץ להקים ארגון בשם שע"ר (שכונות ערי פיתוח) לפני כשלושים שנים ומאז ועד היום יש בינינו יחסי חברות טובים.