ארון שנצטווו בני ישראל לבנות במדבר לתת בו את לוחות הברית, עשו אותו עצי שיטים ונאמר בו
"וְצִפִּיתָ֤ אֹתוֹ֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ תְּצַפֶּ֑נּוּ וְעָשִׂ֧יתָ עָלָ֛יו זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב" (שמות כ"ה, י"א).
עכשיו שנגנז, הוא ולוחות שלשמן נבנה עימו, ואין יודע היכן ועד מתי, במטמוניות שמתחת להר-הבית, או במרחבי יה, התורה מונחת בקרב לומדיה, ובאשר שם הם הופכים בה שהכל בה, הם הם הארונות המטפוריים המשמרים את העדות.
כל אדם, כל איש וכל אישה, אפילו אינו גורס אלא פסוק אחד, אפילו חייו דוחקים בו להקצות רוב זמנו למלאכתו ורק עודפי זמן זעירים הוא יכול ללקדש ללימוד, משול כמי שהניחו בו את התורה כולה, אבל תלמידי חכמים, שתורתם היא רוב אומנותם, נדרשים לשמר גם את מה שההפשטה גאלה מתוך חומרת הארון כתוכנה הרעיוני. בחומרה, סגולת הארון היא בתפארתו, בעושר המשוקע בו, בזהב מבית ובזהב מחוץ. הוא מתעלה לדרגה של עושר מדוד לכבד בו ערכה הגואה תמיד של התורה המונחת בו. תפארתו היא כל שיכול אדם לעשות כדי להביע הערצה לתוכנו.
אבל הנה באו חכמים, אולי לאחר שהארון גלה, לאחר שהבית השני נבנה והארון בל עימו, לאחר שלא נשארה תקוות נשיאת התורה אלא על-ידי לומדיה וחכמיה, וגילו דעתם שעיקר בשורת הארון הוא שתוכנו -זהב-היה כברו - זהב, ואמרו
"תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא ע"ב,ב'). תורה, אמרו אינה לימוד בלבד. תורה היא בראש ובראשונה מידות. תורה היא יושרה. תורה היא אמת. תורה היא לא אינטלקט בלבד. תורה היא אורח חיים בימיו של אדם ובלילותיו, במעשיו ובמחשבות ליבו, בהשתדלויותיו ובערגותיו, והוא - אם ארון הוא, ותורתו זהב, גם כל מסת התנהלות בין אדם לחברו ובין אדם לקונו, בסתר ובגלוי - נתבע להיות זהב. אם תוכו אינו כברו, ולבו ופיו אינם שווים, הזהב שהועם בתוכו משנא את הזהב שבברו (על-פי איכה ד',א'). הבשורה הזאת אדנותית מאין כמוה. תלמיד חכם שנקרא להיות ארון הברית, מפר את הברית אם תוכו אינו כברו. אם הוא לומד אותה אבל כושל בקיומה, הוא מזייף גם את תוכנה, וארון העדות, ממקום גניזתו המסתורי, מתרעם במסתרים, ואיכה יימחל למי שאינו משמר את עדותה?
לכאורה תוכו של הארון, הוא הפן הפנימי של לוח העץ המצופה זהב, וברו הוא הפן החיצוני של אותו לוח עצי שיטים. אבל האמנם? מסורת ישראל זוכרת כי
"שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וצפהו לקיים מה שנאמר וצפית אותו מבית ומחוץ"(ירושלמי שקלים פ"ו הלכה א'). מעתה, שמא תוכו של הארון הוא עץ השיטים, וברו, גם בפן החיצוני וגם בפן הפנימי הוא הזהב? אותו תפארת יקרת פז מכסה על אותה פשטות של עצי שיטים. העץ הפשוט הוא תוכו של הזהב הטוב, ותלמיד חכם שתוכו, פשטותו, צניעותו, אינה נזכרת תמיד כעיקר המצופה במלבוש חיצוני של עושר אין ערוך, אינו תלמיד חכם. אדם שאינו זוכר גם בגדולתו, שראוי לו להצניע לכת עם אלוהיו, אינו תלמיד חכם. יוהרה ותורה הם תרתי דסתרי. אפילו הם נשמעים כחורזים, הם נדונים חורגים.
העין אינה רואה את עצי השיטים. היא רואה את הזהב. את הזהב שמחוץ לתיבה, ואת הזהב שבפנים התיבה, והלוחות מונחים מוצנעים, בין זהב לזהב. העין שאינה למודה לחדור אל מעבר למחיצות, אינה רואה את עצי השיטים. אבל הם שם. אילו לא היו שם היה הזהב תלוש ומשול כסרק על בלי-מה ולא היה נעשה ארון ולא היה זוכה להיות תפארת ללוחות. חרף מחירו הנוסק, היה ערכו כלא היה.
אילו לא הייתה התורה ניתנת לעשי השיטים, לכל אדם, לכל איש, לכל אישה, אלא לשועי תורה בלבד, לא הייתה עדות לישראל. ואפילו תלמידי חכמים חשובים כזהבה של האומה, הם יותר מכל אדם, אינם ראויים להימנות עם שומרי ברית העדות אם אינם זוכרים כל שעה ושעה משעות היותם, כי לא נוצרו אלא כדי לשמש את ליבת אומתם, את אוכלוסית ישראל, את בניה ובנותיה כולם, את עצי השיטים העומדים שהכל עומד עליהם.