קלנדיה כמשל

השבוע תפס את הכותרות סיפורם של שני חיילי יחידת עוקץ שנכנסו בטעות למחנה הפליטים קלנדיה וכוח צה"ל נכנס למקום לחלצם. כאשר נכנסו שני החיילים לקלנדיה, החל המון פלשתיני ליידות בהם אבנים ובקבוקי תבערה. החיילים נמלטו מרכבם, התפצלו ובסוף נאספו על-ידי כוחות הביטחון. בשלטים המובילים לשטחי A שבשליטת הרשות הפלשתינית כתוב, כי הכניסה לישראלים אסורה, מסכנת את חייכם ומהווה עבירה פלילית. אם מעוניינים ליצור דו-קיום, שלום ואחווה, למה מסוכן לאזרחים ישראלים להיכנס לשטחים אלו? זוהי רק הוכחה שאי-אפשר ליצור אחווה בין העמים, מאחר שאם ניתן היה לעשות זאת - לא היה צורך בניסוח כזה של השלט. איך אפשר לסמוך על מישהו ולנהל איתו מו"מ, אם ידוע שבכל אפשרות שתהיה לו הוא ינסה לפגוע בך? יש שיגידו שזוהי הסיבה שיש להיפרד מהפלשתינים ולתת להם מדינה. לאלו אני אומר שאני סומך הרבה יותר על נוכחות צה"ל בשטחי יהודה ושומרון שיפקחו על הנעשה, מאשר על כוחות הביטחון הפלשתינים שנאמנותם נתונה למרבה במחיר. נקודה נוספת למחשבה: אני לא זוכר מקרה שבו פלשתיני שנכנס לשטח ישראל הותקף ללא עוול בכפו, והיה צורך בהתערבות צבאית כדי להוציאו בשלום.

לקראת סוף החודש יחגוג אבו מאזן את יום הולדתו ה-81. אם ישאל את עצמו מה הספיק לעשות מאז יום הולדתו האחרון, התשובה תהיה: לא יותר מדי. אבו מאזן כבר מזמן הפך ללא-רלוונטי, וכעת שוב עולה השאלה מי יחליפו. כתבה שפורסמה ב"ניו-יורק טיימס" דנה בשאלה זו, והעלתה מספר שמות אפשריים. אחת התשובות היא הנהגה שמשלבת את נאצר אל קדוה (אחיינו של יאסר ערפאת, לשעבר שר החוץ ונציג הפלשתינים באו"ם), מאג'יד פראג' (ראש המודיעין הנוכחי) וסלאם פיאד (ראש ממשלת הרשות לשעבר). הוזכרו גם שמותיהם של מוחמד דחלאן ומרואן ברגותי (שבכלל יושב בכלא הישראלי). אפשרות אחרת שיש להיערך לה, היא פירוק הרשות הפלשתינית. ראשי הרשות יכולים לפרק אותה, ולהגיד שהדבר נובע מחוסר רצונה של ישראל לסייע בהקמת מדינה פלשתינית. הם יכולים להכריז שעד שיתנהל מו"מ אמיתי, כל הפלשתינים ביהודה ושומרון נמצאים באחריות ישראל. צעד זה הוא בעל סבירות נמוכה, מאחר שהוא יראה שהפלשתינים לא יכולים למשול לבדם ויפגע בכוונתם להקים מדינה. בכל מקרה, ישראל צריכה להיערך ליום שאחרי אבו מאזן, ולחשוב כיצד יתנהל הסכסוך הישראלי-פלשתיני כאשר בצד השני יעמוד מישהו אחר, כנראה בעל משילות גבוהה בהרבה ממה שיש לאבו מאזן.

בסוף השבוע שעבר נכנסו מרצועת עזה שלושה פלשתינים, וצעדו חמישה קילומטרים בשטח ישראל. הם אותרו ארבע שעות לאחר כניסתם, נעצרו ונשלחו לחקירה. גורם ביטחוני אמר, כי אם שלושת הפלשתינים היו חמושים, מדובר היה במחדל חמור. ההערכה היא שהשלושה הצליחו להיכנס תוך ניצול מזג האוויר הערפילי ששרר בלילות שלפני כניסתם. ניתן להעלות טענות שונות על התנהלות צה"ל באירוע זה. החל בתצפיתניות, דרך הכוחות בשטח ועד מפקדי הגזרה. אולם, צריך לזכור שאין 100% הגנה, תמיד יהיו תקלות. החוכמה היא לדעת לנצל את התקלות, להפיק מהן לקחים כדי למזער את הסיכוי שדבר דומה יקרה שוב. האירוע הנוכחי בחן את תפקוד צה"ל, והתקווה היא שבפעם הבאה שהדבר יקרה, יידעו להתמודד איתו טוב יותר.

בשבוע שעבר תקף סעדי עלי אבו-חאמד את המאבטח בקניון מעלה אדומים בו עבד. לאחר מכן הוא נמלט, אך הוסגר לכוחות הביטחון על-ידי משפחתו. מכריו מהקניון היו המומים מהעובדה שאבו-חאמד תקף את המאבטח, וסיפרו רבות על היחסים הטובים ביניהם לבין אבו-חאמד. פיגוע זה מראה שוב שאין דפוס למחבל בודד. כל אחד מהם הוא אירוע בפני עצמו. במקרה של אבו-חאמד לא נדע מה היו מניעיו עד לפרסום פרטי החקירה, אם יתפרסמו. בכל אופן, הפיגוע של אבו-חאמד רק פוגע בפלשתינים אחרים. יש פלשתינים רבים שעובדים בשטחי ישראל ונהנים מזכות זו. פיגוע זה ודומיו רק מגבירים את תחושת הניכור כלפי אוכלוסייה זו, דבר שיקשה עליהם עוד יותר להביא פרנסה לבתיהם. צריך לזכור שלא כל הפלשתינים מחבלים, אבל קשה מאוד לכבד אותם ולסמוך עליהם כאשר כל המחבלים הם פלשתינים.

נציגי האו"ם הגיעו לאחרונה לסוריה, כדי להעביר סיוע לתושבים שנמצאים בפרבר נצור שבדמשק. התקווה היא שעד סוף מרס הם יוכלו לעזור ל-1.7 מיליון בני אדם שנמצאים באזורים קשים להגעה. עד עכשיו היו הפסקות אש נקודתיות, וכעת כשמדובר בהפסקת אש כוללת, זוהי הזדמנות פז להעברת סיוע של האו"ם לאזרחים הזקוקים לכך. יש כאן גם תקווה שנציגי האו"ם יראו את הנזק שנגרם במלחמה, ויבינו שמדובר באירוע הרבה יותר חמור מאשר ההאשמות התדירות שהם מטיחים בישראל בנוגע ליחסה לפלשתינים. שיבינו שמלחמת האזרחים בסוריה, שבשבוע הבא תציין שש שנים לתחילתה, היא מלחמה הרבה יותר כואבת, מדממת והרסנית מאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני.