זהו, הפעם אני כבר לא יכול יותר לשתוק. משהו צריך לעשות. למה אני כל כך עצבני? תכף אני מספר. הכל התחיל שלשום בלילה, שהיה לי לילה לא כל כך טוב, כי הוא התחיל בזה שביום הייתה לי שיחה עם יואב החבר שלי שהתלונן לפני על זה שהוא לא מצליח להתקדם עם תמי המכוערת מהביטחון, והוא כבר לקח אותה להמון מקומות ובזבז עליה המון כסף על אלכוהול, אבל התברר לו שהיא יכולה לשתות פי-כמה וכמה ממנו, וזה מאוד העליב אותו, כי הוא מגיע מהמגזר של הבליינים האיכותיים שיודעים מה זה לבלות, וכמעט כל יום כולם הולכים לאיזשהו מקום ושותים אלכוהול כדי להתחיל עם בחורות וזה מצליח להם (טוב, לו זה לא כל כך, אבל בדיוק בגלל זה הוא שותה הרבה) ואז יש גם הצדקה לשתייה. אבל למרות שיואב מאשים אותי בזה שלא הולך לו עם תמי המכוערת מהביטחון, והוא שוכח שאני והחברה שלי סידרנו לו אותה בכלל, כי היא עדיין קוראת לו "אידיוט" ו"מפגר" ו"חנון" וכל מיני כינויים כאלה, אני לא הסכמתי לקחת אחריות על העניין, אפילו שהוא חבר טוב שלי. אז אחרי זה כשהגעתי הביתה, החברה שלי הודיעה לי שהיא לא תגיע בימים הקרובים, כי היא נוסעת למשפחה שלה בצפון לכל מיני עניינים משפחתיים, ואני לא אראה אותה עד יום ראשון, אז כבר הייתי קצת עצבני והרבה עצוב. אז הלכתי לישון לבדי, ואני חייב להגיד שלא קל לי לישון רק עם הדובי שלי, כי אני רגיל לנחירות של החברה שלי וגם לבעיטות שלה בגב שלי, אז לא ישנתי טוב והגעתי לעבודה מאוד עייף ומאוד מוטרד.
אז הצלחתי לעבור את השעות הראשונות שלי בעבודה בלי להתרגז יותר מדי. ורק התגעגעתי לחברה שלי, שזה משהו מאוד טבעי מצד מישהו כמוני שבא ממעמד חברתי מסוים שמאוד אכפת לו מהחברה שלו ומהקשרים החברתיים שלו, כי לא לכולם יש ההשכלה והאינטליגנציה הגבוהה שלי וגם את החינוך התרבותי שלי. אבל כיוון שלא היה לי מה לעשות, כי ממילא העבודה שלי היא כזו שאני יושב על המחשב ומחכה שמישהו מלמעלה יגיד לי מה לעשות, והיום לא היה לאף אחד זמן לבוא אלי כי כולם היו נורא עסוקים, אז קראתי קצת עיתונים והסתכלתי קצת ברשת. ופתאום ראיתי איזה צחוקים נוראיים והטרדות מיניות עשה ההוא שמעז לקרוא לעצמו "סטיריקן", שאין לו השכלה כמו לי ובטוח לא אינטליגנציה, על חשבונה של הבחורה הצעירה והחכמה הזאת
סתיו שפיר, שהיא כמו שכולם יודעים גם יפה וגם חכמה וגם צודקת, בדיוק כמו החברה שלה מהמפלגה שאני אוהב, שהולכת לבקר אצל הבני דודים להזדהות עם הסבל והכאב שלהם מהכיבוש הנורא הזה שהלוואי שיום אחד כבר ייגמר, ואז נוכל לחיות בשלום ואהבה ואחווה עם בני הדודים. אז החלטתי שאני יותר לא קורא שום דבר על הפרימיטיבים האלה עם הכיפה, שאפילו לא מצליחים להבין את ההבדל בין סאטירה מצחיקה וחכמה של "ארץ נהדרת" על אותן נשים מהממשלה שאפילו לא ראויות לקרוא לעצמן נשים, לבין חוש ההומור הגזעני וההומור העלוב של אלה מהימין, שאפילו לא מבינים מה זה חופש דיבור ודמוקרטיה, ובאמת הגיע הזמן שמישהו ישתיק אותם סופית כי הם לא מצחיקים בכלל.
משטרים אפלים
אבל אז, יואב סיפר לי שבעיתון שאני אוהב שמיועד בשביל אנשים חושבים ואינטליגנטיים כמוני, החליטו להראות לפרימיטיבים הדתיים ולימנים מחרחרי המלחמה שרוצים לרצוח את התרבות ואת
חופש הביטוי והדמוקרטיה מה זאת תרבות באמת, והם עושים כנס נורא חשוב על התרבות. אז החלטתי שאני צריך להגיע לשם עם יואב כדי לתמוך בהם, כי אם לא הם ידעו מה זה תרבות ואמנות - מי יידע? אז כבר שהגעתי לכנס הייתי מאוד מרוצה, כי עמדו שם המון אנשים עם פלסטרים על הפה, כדי להדגים איך אסור להם לדבר כל הזמן. ואחרי שהתיישבתי, הזמינו את המטומטמת ההיא מהעדה שאני לא אוהב להזכיר אותה (כי אני לא כמו אלו שהם גזעניים) לדבר על השטויות שלה, וכל האנשים עם הפלסטרים הורידו את הפלסטרים ושרקו לה בוז וצעקו עליה, שזאת תגובה מאוד מקובלת והגיונית, כי היא אמרה המון שטויות, ורק בדרך שלהם אפשר להסביר לה מה זאת אומרת תרבות אמיתית.
בסוף, אחרי שהיא ירדה, עלה על הבמה אמן חשוב שהציג על הבמה כל מיני דברים נורא מעניינים עם אמירות מאוד סמליות על העולם ועל ההשתקה שלנו, כמו לזרוק תפוזים על הקהל, שזה סמל לפועלים הבני דודים שסובלים מזה שאנחנו מכריחים אותם לאכול תפוזים כל השנה (ככה הסביר לי יואב). ובסוף ההופעה שלו הוא אפילו לקח דגל של המדינה והכניס אותו לישבן, כי זאת מחאה לגיטימית ומעשה מאוד אמיץ מבחינה אמנותית, ואחרי זה באו והורידו אותו מהבמה, ויואב לחש לי שזה בא לסמל לכולנו, אנשי הרוח והתרבות, שזה מה שיקרה לנו אם נשתוק, כי ככה זה תמיד במשטרים אפלים כמו המשטר של ראש הממשלה הזה שהוא בעצם חושב שהוא מלך.
אז בסוף, אחרי זה הלכתי הביתה, ואז חשבתי לעצמי שאני חייב להודות שבסוף לא הבנתי מה זה אומר מבחינת האמנות או התרבות, אבל קצת לא נעים לי לחשוב ככה, כי נראה שיואב וכל האנשים שם יודעים קצת יותר ממני על אמנות ותרבות, ואם הם אומרים שזה אמנות - הם בטח צודקים. אבל כל המחשבות האלו רק נורא נורא הרגיזו אותי, ולכן אני עכשיו מאוד כועס וחושב מה אני יכול לעשות כדי לתרום את חלקי הצנוע לאמנות ולתרבות. אבל הדבר הכי אמנותי שהצלחתי לחשוב עליו הוא לחטט באף או לעמוד על הראש לאות מחאה אמנותית.