כשהוקמה מדינת ישראל, מפלגת מפא"י נתנה את רוב קרקעות והכנסות המדינה לקיבוצים ולמושבים. בכך מנעה מעיירות הפיתוח הכנסות שיכלו לבוא לידי ביטוי בתצורה של עסקים מסחריים ובתצורה של תשלומי ארנונה על תפעול משאבי מדינה.
המדיניות הזאת נועדה לפתח את ההתיישבות העובדת אך מנגד יצרה, במשך עשרות שנים, אפליה מתמשכת כנגד כמגד עיירות הפיתוח. האפליה הזו באה לידי ביטוי בשתי צורות:
1. מתן הארנונה ממשאבי המדינה בפריפריה אל המועצות האיזוריות (הקיבוצים והמושבים) ולא לעיירות הפיתוח.
2. חלוקת קרקעות, ברובן, לטובת המועצות האזוריות על פני עיירות הפיתוח, ובכך נתינת שטחי אדמה שמאפשרים לקיבוצים ולמושבים לפתח הכנסות בתצורה של עסקים מסחריים.
מגינה עיקרית
מצב זה השתמר לאורך השנים על-ידי מפלגת העבודה כאשר עמדה בראשות הממשלה ובהיותה שותפה קבועה בקואליציה. למרות כי מפלגת הליכוד שאפה לשנות את אי-השוויון הזה בחלוקת האדמות והכנסות בפריפריה כאשר עלתה לשלטון, בכל הסכם קואליציוני עם מפלגת העבודה, מפלגת הליכוד נדרשה ליישם סעיף בהסכם הקואליציוני שהוסיפה מפלגת העבודה, בו היא דרשה לא לשנות את חלוקת הקרקעות שנקבעה בשנותיה הראשונות של המדינה בימי מפא"י.
בממשלת ישראל ה-33,
גדעון סער כשר הפנים, שינה את מדיניות חלוקת הקרקעות בפריפריה ונתן לעיירות הפיתוח שטחי אדמה נרחבים כדי שיוכלו להקים עליהם הכנסות בעזרת בנייה של עסקים מסחריים. בנוסף, סער הפנה את תשלומי הארנונה ממשאבי המדינה בפריפריה מהמועצות האזוריות לעיירות הפיתוח. על-ידי כך, הוא צמצם את הפער שהיה בין הקיבוצים והמושבים לבין עיירות הפיתוח.
מצב זה התאפשר, בין היתר, בגלל שמפלגת העבודה לא הסכימה להיכנס לקואליציה. במידה ומפלגת העבודה הייתה מוכנה להיכנס לקואליציה, סביר מאוד להניח כי הייתה מתעקשת להכניס סעיף להסכם הקואליציוני אשר דורש לא לשנות את חלוקת האדמות, מכיוון שהיא רואה את עצמה כמגינה עיקרית על ההתיישבות העובדת בשדה המשחק הפוליטי ישראלי.
ראיון עם גדעון סערהרצאה של מאיר כהן ב-2012
החלטה של גדעון סער להעביר 320 דונם לחצור הגליליתכתבה בגלובסכתבה בכלכליסטראיון של גדעון סער בגלי צה"לכתבה בדה-מארקר