החיים והמוות אינם ביד הלשון. החיים והמוות הם ביד אלוהים בשמים. החיים והמוות, על הארץ, הם ביד בתי המשפט, שגם הם, במקרא, קרויים אלוהים -עַ֚ד הָֽאֱלֹהִ֔ים יָבֹ֖א דְּבַר-שְׁנֵיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר יַרְשִׁיעֻן֙ אֱלֹהִ֔ים יְשַׁלֵּ֥ם שְׁנַ֖יִם לְרֵעֵֽהוּ" (שמות כ"ב,ח'). תרבות הלשון החורצת דין - אם היא מפלילה ומרשיעה אם היא מזכה ומנקה, אם היא מלהגת על-פי ליבה ואם היא מלהגת על-פי ייצרה, היא תרבות המייתרת את האלוהים בשמים ואת בתי הדין בארץ, ועוקרת את המידות ומלבינה פני בני אדם ברבים וסופה, חלילה שופכת דמים.
החייל שירה - על-פי סרטון שהריצו אותו כברק, והאיצו בו למהר לכבוש את הכיכר ואת הבית בטרם יבדקו אותו מומחים שמקצועם בפיענוח כל מה שנראה כברי וכברור בעליל ואינו יכול להיות לא ברי ולא ברור-שיחרר ביממה אחת יותר חרצובות לשון מאשר יודעים להעלות על הדעת. ראיונות הצטופפו בראיונות. הרת נהייתה מעובה קטגורים וסנגורים והחייל היה הכל, מרוצח למגן, ממוציא להורג לגיבור מושיע, מבעל תושייה לקרבן אווירה, מבעל יוזמה לממלא פקודה, מבר לבב לעבריין, והאומה הזאת גם היא הייתה מיד אומה חוטאת ואומה נחושה, אומה כלואה במדרשי הלכה וקידוש השם ואומה נפחדת המכסה על ייאושה בקני רובים שאין להם ניצרה. החיים והמוות נחתו ביד הלשון, והאלוהים בשמים עליו אמרנו בתפילות " עד שתוציא לאור דינינו, והאלוהים, על הארץ עליו למדנו כי בטרם יחקור שבע חקירות וידרוש שבע דרישות אין הוא יודע לא להרשיע ולא להצדיק, נוטרלו-סליחה על ביטוי נואל הסובב חופשי בשווקים- פורקו מאדנותם. נשלחו להיסגר זה בעננהי כבודו וזה במגדלי שינו.
אכן אכן, ישראל הנאלצת לחיות על החרב, והמושבעת לחיות על מאזני הצדק והמשפט, נקלעת מאז קיומה, לצימוד קשה מאין כמוהו. היא לא תהיה אם לא תעמוד על נפשה, וחמושה היא עולה על במות החיים, לוחמת, מגינה, גם תוקפת, וחייליה שמים את נפשם בכפם לקיים אותה חזקה יותר מזוממי כיליונה. היא לא תחיה אם לא תעמוד על הדין, ועל הצדק, ועל מערכות הערכים, ועל האיפוק, ועל דיכוי יצרי הנקם, ועל כיבוש האקלים בו נעשים איסורים כהיתר. החיים והמוות ביד הצימוד הזה. זה צימוד המצריך גבורה. תבונה. הבנה דקה של מוסר וגבולותיו, של גבולות ומוסרו. זה צימוד בו נבחנת חברה ונבחן היחיד, זה צימוד בו דינו של הכלל ודינו של הפרט הם דין אחד. זה צימוד שאי-אפשר לעמוד במבחנו בלא משפט, בלא חקירה, בלא דרישה, ורק האלוהים, בשמים ובארץ, מותר בפסיקת הדין ואשר ירשיע-יורשע ואשר יוצדק -ייצדק ואוי לנו כולנו אם הלשון לא תמתין ולא תחכה עצורה מפשוט על מרחבי חיינו בלהט המחריב עולמות.
אך מי יודע אם הלשון עוד מסוגלת למשול בעצמה בפרהסיה שאינה יודעת עוד אל נכון מי מושל ברוחות הטורפות את שלוותה. במקום בו נואש הלב מקוות, במקום בו הדעת אינה יודעת לגלות את שאר הרוח ואת כוח הדמיון כדי להושיע את עצמה מלסתום בארותיה, במקום כזה יוצאת הלשון לרחוב וחורצת דין בלי עכבות, עד שדומה כי לאלוהים עצמו, בשמים ובארץ, אין סיכוי לעמוד מולה להשתיקה. נורא.