א. רוצה
דודו של המחבל, שזדונו לטבוח יהודים סוכל בתל רומידה, אינו מודה לנו על שהקדמנו את הפגישה בין אחיינו לבין 72 הבתולות, שהובטחו לו בהזיותיו, אלא
דורש מאתנו התנצלות על כך.
כפי שאומר הפתגם, כשנותנים לחזיר אצבע, הוא רוצה את כל היד.
ב. אין ספק
"כתבתי כבר בפייסבוק" - כותב לי אלי - "כי בזמנו, כשהייתי חייל סדיר, הייתה תלויה ססמה במשרדי היחידה: 'במקרה של ספק, אין ספק'".
במלחמה בעירק, במלחמה באפגניסטן וגם אצלנו נכתב בדם רב, כי הספק מוליד היסוס, שעולה בדם. למשל, ראו את
סיפורו של דרור זיכרמן, שנפצע קשה בפיגוע בשנת 2005. זיכרמן היסס לירות במחבל, מאחר שמפקדו אמר לו לא לירות כיוון ש"לא היה זיהוי ודאי".
המפקד נהרג בפיגוע, ודרור נפצע קשה.
ג.
מוסר יהודי "וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד" - מספר לנו פרק י"ז בספר שמואל א'. אחר שהכה את הפלישתי השלים הנער האדמוני, נעים זמיר ישראל, את אשר הבטיח לעולל: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיך". ואכן, וידא דוד הריגה: כרת את ראש גליית, והביאו לירושלים, ואת השלל לקח לעצמו - פרט לחרבו של הפלישתי, שהפקיד בידי אחימלך בן אחיטוב הכהן בענתות.
מעשה אבות סימן לבנים (לפי הצעת בעז שפירא).
ד. מדורתם
בוויכוח המתחדש בין שר הביטחון לבין ראש הממשלה, או להפך, על החזרת גופות המחבלים - אני מזדהה עם עמדת נתניהו, שאין להחזירן, לפחות, עד תום המהומות הנוכחיות.
חגיגות המוות של הערבים סביב סוכות האבלים וסביב גופות המחבלים אינן האקורד האחרון בפסטיוול המקאברי סביב הסכינאות; וגם אם במערכת הביטחון רוצים לטעות, אסור ללכת בנתיב הזה, ולשפוך שמן על מדורותיהם של הערבים על-ידי החזרת הגופות לידיהם.
ה. הקש והגמלים
מי יעשו עסקים עם ממשלת ישראל כאשר בית המשפט קובע בהלכה מפוקפקת ביותר, שהיא יכולה לשנות את החוקים רטרואקטיווית?!
בית משפט חכם - לדוגמה האמריקני - משתדל להימנע מלהידחף לעניינים בוערים, שהנם עניין לפוליטיקאים. אלא שאצלנו יש מסורת אומללה וחמורה, ש"הכל שפיט"; ולפיכך, נחצית לעתים קרובות הפרדת הרשויות, ובית המשפט העליון משים את עצמו לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת.
נראה לי, שיותר מדי קש הועמס כבר על גב הגמלים, שייאלצו לפעול, ולהגביל את בית המשפט, ולהחזירו לגודלו האמיתי.