בתחילת השבוע התייחס יהודה גליק לסערת החייל שירה במחבל המנוטרל. בפוסט שהעלה לפייסבוק גינה גליק את הירי, ואמר שהוא מזועזע מהמקרה. לדבריו ברגע שהאירוע מסתיים והמחבל לא מת, איש לא יכול לקחת לעצמו את תפקיד השופט או המוציא לפועל. בנוסף, התייחס גליק לקריאות סביב החייל: "אני לא אוהב שקוראים לו רוצח והוא נגרר באזיקים. מצד שני, אני לא אהבתי שהפכו אותו לגיבור לאומי ושחושבים שמגיע לו צל"ש". לאחר אותו פוסט, החל גליק לקבל, שוב, איומים על חייו משני צדי המפה הפוליטית.
האירוע הנוכחי מזכיר לי את הסערה שהתחוללה, לאחר שבנימין נתניהו אמר שהיטלר לא רצה להרוג את היהודים והיה זה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ששכנע אותו. לאחר אמירת המשפט השטותי והטיפשי הזה, הרבה מאוד אנשים ממחנה הימין החלו לחפש מתחת לאדמה הוכחות שיצדיקו את האמירה של נתניהו. ישר החלו לנפנף במשפט שיוחס לדיטר ויסליצני, מעוזריו הבכירים של
אדולף אייכמן, שאמר כביכול בעדותו במשפטי נירנברג שלדעתו המופתי מילא תפקיד מכריע בהחלטה על השואה. הבעיה היא שוויסליצני מעולם לא אמר את המשפט הזה. אבל העובדות לא הפריעו והמשיכו להציג משפט זה.
כך גם כאן. כולם התגייסו למען החייל או נגדו, כאשר החקירה בנושא עדיין עומדת ותלויה. אנחנו לא יודעים את העובדות, אף אחד מאיתנו לא היה בשטח ובוודאי שלא יודע מה עבר בראשו של החייל באותו רגע. מה שכן ידוע הוא, שישנה התגייסות עיוורת בלי לדעת את העובדות. יהודה גליק, שאי-אפשר לחשוד בו כאיש שמאל, פרסם את דבריו בצורה הגיונית ורגועה, אך זכה להתלהמות ולאיומים חסרי פרופורציות רק משום שהוא בצד של האמת.