מדוע כללי שיפוט הופכים יותר ויותר אמורפיים בערכאות גבוהות? מישהו יכול לומר לי מה זו בדיוק תקנת הציבור? או שמא מידתיות, וסבירות ואי סבירות קיצונית, וזכות שהיא חובה וחובה שהיא זכות, אלה כולם כללי אצבע לאנשים בלי אצבעות, אלה כולם כללים המביאים לכך שההחלטה לא מתקבלת על-ידי השופט אלא על-ידי ההורים שגידלו אותו ואולי גם על-ידי רעייתו בשיחות הערב.
וכאשר מדובר בבית משפט עליון הרי שהחלטתו סופית, כל ערעור על ההחלטה נדון בפני חבריו לקבוצה הסגורה הזו והם משתמשים באותם נימוקים, יש יאמרו שדופים, ויש יאמרו שהם מבטאים את האיזון הראוי.
הכללים האלה הופכים את בית המשפט לממשלה זוטא המחליט על-פי התפלגות האידיאולוגית של השופטים והרבה פחות על בסיס הפרטים המדויקים של הנושא הנדון. וההבדל הקטן הוא שנגד הממשלה אפשר לעתור, ונגד בית המשפט כמעט בלתי אפשרי. ועוד הבדל קטן, את הממשלה בוחר הציבור בהליך פומבי ואילו ממשלת המשפט היא ממשלה ממונה בהליך הכי לא פומבי שאפשר.
עילה מפורשת
הביטוי "תקנת הציבור" הוא ביטוי מוביל בהחלטות מנהליות, הוא מופיע למיטב ידיעתי בחוק במקום אחד, חוק החוזים, ומצדיק ביטול חוזה אם החוזה מפר את תקנת הציבור, וההבנה שלי היא שמדובר באיזה סל של נושאים שבא להקיא מהם אבל הם אינם בגדר עילה מפורשת לביטול חוזה עקב הפרה לדוגמה של סעיף יסוד בחוזה, אשר בנוסף משאיר את החוזה ריק מתוכן באופן שלא ניתן לשקם אותו.
אבל תקנת ציבור תלויה בציבור ואנו מכל הגלויות באנו כלומר יש לנו תקנות ציבור כחול אשר על שפת הים ובאיזה מכולן יבחר השופט? ואני אומר לכם שאפילו היה השופט מלאך הוא היה בוחר בתקנה שהוא מביא מהבית שלו.
בואו נראה מה אומר המלומד
עמוס שפירא על הדילמה בין "תקנת הציבור" כחול לבן ולבין "תקנת הציבור" יבוא ישיר מחארט אל טאנק:
"המושג 'תקנת הציבור' ('PUBLIC POLICY') הוא, מטבעו, גמיש ובלתי ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים), ערכים חברתיים בסיסיים, עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות. כאשר עומד פסק-חוץ בסתירה חזיתית לאינטרס חיוני או לערך מרכזי כזה (כגון, כשיש בפסק כדי לפגוע בשלומו, ברווחתו או במוסרו של הציבור המקומי), חזקה על בית משפט ישראלי שלא יתן את ידו למימושו של פסק כזה כאן. כשעל כף אחת של המאזנים מונחים השיקולים הכלליים התומכים במתן נפקות לפסקים זרים ואילו על הכף האחרת מוטלת תקנת הציבור המקומית – יכריע הפורום לטובת האחרונה".
הלכי רוח
מה ניתן ללמוד מדבריו של המלומד שפירא: 1. שיש להעדיף כחול לבן על ייבוא, אבל הוא לא אומר שעדיף תוצרת בית על כל כחול לבן אחר, בייחוד שמי שמשלם על היין זו הקופה הציבורית. 2. שתקנת הציבור כחול לבן עשויה אף להתגבר פסקי דין שניתנו בחו"ל, ודאי שהיא חייבת להתגבר על הלכי רוח זרים, הלכי רוח של אנשים שאינם חיים את חיינו עם האתגרים המיוחדים שלהם (בבחינת עניי עירך קרובים מעניי עיר אחרת).
וכאן אני מגיע לעמדתו האישית של השופט מזוז בעניין הריסת בתי מחבלים.
יש לכבד דעה זו, גם כאשר לא מסכימים עמה, הדעה הזו כמובן לא פוסלת אותו מלכהן כשופט, אלא דעתו, אם הפרטית והאישית, משתלטת עליו, אלא אם הוא לוקח פסק דין מחו"ל, ואוכף אותו בארץ, בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ושכולם יקפצו, אלא אם הוא לוקח את דבריו של המלומד שפירא וזורק אותם לפח.
תקנת הציבור היא תקנת הציבור ולא תקנת השופטים, תקנת הציבור היא כלי בידי השופטים להביא את דעתו של הציבור לאולם המשפט ולהשפיע באותן נקודות בהן הצבעים הם בין לבן כהה לשחור בהיר, תקנת הציבור אמורה כמובן להשפיע על השופט בשני הכיוונים, לעיתים תקנת הציבור נוגדת את עמדת הממשלה ולעיתים תקנת הציבור תומכת מאוד בעמדת הממשלה, ובמקרה זה ואולי גם האחרים השופט מזוז, לדעתי כמו חבריו, בא עם שקית האוכל מלאה רעיונות מהבית והם אוכפים אותם על הציבור, בניגוד בולט ובוהק לתקנתו.
לפחות ככך הם עושים בעניין הריסת בתי רוצחים טרוריסטים.
אדוני השופט מזוז, מנחם, מני, מותר לך לעשות שגיאות של טירון, עם הממשלה תריב כמה שאתה רוצה, תעשה להם עוקף מימין, עוקף משמאל, והם יעשו לך מספריים, אנחנו נהנים מהחרקות ומסימני בצמיגים על הכביש. אבל אותנו, את הציבור תעזוב בשקט. כאשר יש לך דיון הריסה, קח את שקית האוכל, זרוק אותה מהחלון, ותבין שלא נקבל פסקי דין שאינם הריסה למעט אם מדובר בחריג של חריג, נגיד אחד ל 50. כאשר אתה עושה קונצים לממשלה זה משחק בין שווים אך כאשר אתה פוגע בציפור נפשנו, אתה פוגע לנו בכבשת הרש ואתה שומט לחלוטין את כל הבסיס עליו יושב המוסד המפואר (במגבלות לא קטנות) בו אתה עובד.
מקום העבודה שלך חשוב לכולנו, על-אף הקשיים והמגבלות, אז אל נא תפנה לנו עורף, כי יש סף מגבלות שמעבר לו גם אנחנו נפנה לו עורף.