1. מדהים להיווכח כיצד הפך הצבא האדיר ביותר במזרח התיכון ומן החזקים בעולם, לעלה נידף ברוח ובהבל פיהם של כמה לבלרי בצלם, והכל כדי להצטלם יפה במצלמות של בצלם. סיפורו של החייל מחברון, ללא כל קשר להחלטות המשפטיות בעניינו, מעיד על פאניקה עצמית, פחדנות ושפיפות קומה גלותית, שאחזו בראש הממשלה וברמטכ"ל. שניהם, מסתבר, 'שפוטים', של שר ביטחון מפוחד מפני 'מה יאמרו', שהתנהלותו מעקרת את חיילי צה"ל, מטילה עליהם בעל כורחם חובת התייעצות בעורך דין לפני כל ירייה, והופכת אותם לחיילי צבא הגנה לישמעאל. פרשת החייל היורה, הוכיחה סופית מה שהוכח כבר בפרשת סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, שנענש ב-2013, חצי שנה אחר כניסת יעלון ללשכת שר הביטחון, על שהעז להרים ידו על פלשתינים ופעילי שלום עכשיו אירופיים: שתדמית צה"ל חשובה בעיני השר יותר מכל. התנהלותו מאז 2013 מחייבת עידכון התחייבותו בת האלמוות של שר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון, לאם העברייה. מעתה ייאמר בצה"ל: "תדע כל אם עברייה, שהיא מוסרת את גורל בניה לידי מפקדים, שתדמיתו של צה"ל חשובה בעיניהם יותר מכל"... 2. הבלבול והפאניקה שאחזו בצה"ל, בהנחיית השר, מחלחלים אל החיילים. מאז איזוקו של החייל מחברון והאשמתו ברצח, מהססים יותר ויותר לוחמים לפתוח בירי חיוני כלפי טרוריסטים פלשתינים בני מוות. בבת אחת נשכחו כל תורות הלחימה שהנחילו רפול, מאיר הר-ציון, דווידי, דני מט ואחרים, ללוחמים שיצאו למגר טרור אכזרי, שנועד לשחוט יהודים ללא אבחנה, ממש כבימי הנאצים. באבחת צלמי בצלם, נשכחו אמירות של ראשי ממשלה ובכירים אחרים ש"מחבל צריך לחסל, לא לנטרל"; ונמחקו דברים שהשמיעו שרים בממשלה הנוכחית: "יידע כל מחבל שהוא לא ישוב לעולם הביתה". כך גם התאדו לקחים שהפיקו, בצדק, חיילים מאירועים דומים, שהסתיימו בצל"ש: למשל, קצין משטרה, שנזעק לאירוע טרור בראשון לציון לאחר שהמחבל נוטרל ושכב פצוע, וביצע ליתר ביטחון נוהל וידוא הריגה (האירוע מתועד בסרטון באינטרנט). בבת אחת חזרנו לאמירות שיקריות בנוסח טוהר הנשק, שגם אם יש להן מקום בלחימה נגד אויב, שמוכן לקבל על עצמו מגבלות שנקבעו באמנות ז'נבה והאג, הרי ברור שאין להן תוקף כשהצד השני מצפצף על כל האמנות הבינלאומיות. אין שום אמנה בינלאומית שמעניקה זכות הישרדות לטרוריסטים, שבזים להן באכזריות (כפי שמוכיחים מחבלי דאעש, החמאס ואפילו הפתח'). הבלבול והפאניקה השכיחו, שהעיקרון הוא, שהמתעלם מערכים אנושיים בסיסיים, אינו זכאי להגנתם. שתוקפן שדורס את חוקי המלחמה, אינו זכאי לצפות שהצד השני יכבדם. ששום חוק בינלאומי אינו מחייב מלחמה בטרור בידיים קשורות לאחור. שהמרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים. רק יפייפות נפש מזויפת, שלום-עכשוו'ניקית, מבית הקרן להכחדת ישראל ובצלם, דורשת שלא לרוצץ מוחו של חלאת המין האנושי. 3. דוגמה לפאניקה, למבוכה ולבלבול, שחילחלו לשורות צה"ל, מתפרסמת כאן לראשונה. מדוּבר בפנייה אל דוֹבר צה"ל, תא"ל מוטי אלמוז, בשבוע שעבר, לקבלת תגובת צה"ל לאירוע משנת 2013. בשבוע שעבר עילעלתי ב'חוברת למפקד' שפירסם חיל החינוך בחטמ"ר עציון, ונחרדתי לגלות בה אמירות מופרכות להחריד, הממליצות לחיילי צה"ל למסור את נפשם – לא להאמין!!! - על מזבח בטחונם של אזרחים פלשתינים ערטילאיים (כלומר, שאינם בשטח), שעלולים להגיע לזירת אירוע ולהיפגע. פרטי הדברים שאותם חייבת לדעת כל אם עברייה, הם בתמצית: קצין צה"ל, הבחין בהיותו בתפקיד בבית לחם ברכב פלשתיני חשוד. הוא הורה לו לעצור אך נהגו נתן גז ונמלט, והתפתח מרדף אחריו. במהלך המרדף נטש הנהג את הרכב ונמלט. חבלנים שהוזעקו למקום חששו שהרכב ממולכד ופוצצו אותו. מחמת הפיצוץ נוצרה דליקה והרכב החל לבעור. בשלב זה דיווח הקצין למג"ד על האירוע וקיבל הוראה להתקפל. אך הקצין סירב לנטוש, וטען כי הוא נשאר להבטיח שלרכב הבוער לא יתקרבו סקרנים פלשתינים, העלולים להיפגע במקרה שמטעני הנפץ שהוטמנו מן הסתם ברכב יתפוצצו בפני הסקרנים. הקצין נשאר בשטח, אך לא לזמן רב. צלף פלשתיני התקרב אליו וירה בו למוות, מטווח של 30 מטרים. החוברת מתארת את האירוע, ולאחר מכן משבחת את 'מעשה הגבורה', לכאורה (ובפועל – מעשה טיפשות אומלל), שביצע הקצין, כשסירב להוראות המג"ד, ונשאר בשטח. "יש להדגיש כי סרן שחר שמול ז"ל מהווה דוגמה ומופת מבחינה ערכית, מוסרית והומנית. הוא דאג שאזרחים [פלשתינים] חפים מפשע לא ייפגעו, ושילם על כך בחייו. אם היו נפגעים אזרחים [פלשתינים] מהתלקחות הרכב, צה"ל היה נתפס כצבא לא אחראי ולא מוסרי. שחר שמר על תדמיתו של צה"ל כצבא אחראי, מוסרי והומני, ודאג לביטחונם של האזרחים הפלשתינים ששהו באזור. למרות שדאג לביטוחנם, לא דאג לביטחונו האישי". הבנתם את גודל הזוועה? סיפור תפלצתי, בלתי אנושי וגם בלתי יהודי, הופך להיות משנה סדורה, מופת ודוגמה, לקצינים וחיילים: תמסרו נפשכם על מזבח הצלת חיי פלשתינים, שעלולים אולי לקפד חייהם ממטען חבלה פלשתיני. תמותו – העיקר שפלשתינים יינצלו ממטעני הנפץ שהסיע המחבל הפלשתיני. כמקובל, פנינו לדו"צ לקבלת תגובתו. זה אמיתי? תהינו. אלה הערכים שעליהם מחנך צה"ל את חייליו – למות כדי להציל פלשתינים ממוות? זה המוסר ההוטנטוטי שחיילי צה"ל מתבקשים לאמץ? שאלות אלה העלינו בפני דו"צ, שנזקק ליום שלם כדי לבחון את התייחסותו לסיפור הלא יאומן הזה, ולבסוף הנפיק לנו תגובה שלחלוטין אינה ממין העניין: הוא דיבר על ערכים ועל תחקירים ושאר בלה-בלה שאין בו שום תגובה לשאלות שהצגנו בפניו בשאלת ההמלצה ההזויה לחיילי צה"ל למות למען הצלת פלשתינים ממוות. התגובה כללה גם התייחסות לפרשת החייל שירה בחברון: "גם באירוע בחברון בדקנו ועדיין בודקים וחוקרים". הסברנו לדו"צ כי תגובתו אינה לעניין. לא עסקנו בחייל בחברון, אלא באירוע מזוויע מ-2013. מה הקשר? מה הקשר בין קישואים ומרק פירות? הייתכן שבכיר שתפקידו לשווק את צה"ל, ינהג באופן כה מופרך ברוח של 'טענוֹ חיטים והודה לו בשעורים'? אבל פאניקת החייל מחברון בלבלה את צה"ל, בכל רבדיו. זו הייתה התגובה, ואין בילתה. רק לאחר יומיים, במענה לעיתון אחר, שפנה עם אותו סיפור, התעשת דו"צ והנפיק תגובה עניינית, שהשורה החשובה בה: "הפיסקה המדוברת תשונה". אגב, במענה הלא-ענייני לפנייתנו, ביקש דו"צ להשמיט את שם הקצין, "כדי לא לפגוע במשפחה". מדהים היה להיווכח, שבתגובה שהנפיק כעבור יומיים, נקב הדובר עצמו בשמו ודרגתו. אז למה התבקשנו להשמיטם? עוד בלבול. ככה זה כשהכל מתבלבל, וכשהכי חשוב זה מה יאמרו הגויים. מתי נתחיל להבין שהגויים ממילא גינו/מגנים/יגנו אותנו, כדרכם מאז שהאשימו אותנו באפיית מצות לפסח בדמם של ילדים נוצריים, ועד עצם היום הזה?