הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה וְטִבְעוֹ לְהִתְפַּשֵּׁט
נִמְצָאֶנּוּ פֹּה וְשָׁם מִבְּלִי לְחַטֵּט
טִבְעוֹ שֶׁמְּדַבֵּק בְּמַגַּע בִּין רֶגַע
בַּעֲצִימַת עֵינַיִם פּוֹשֶׂה לוֹ הַנֶּגַע
בְּקִרְבָּה גָּם גִּפּוּף וּמַגָּע
נֶגַע בַּנֶּפֶש חָמוּר בִּבְחִינַת נֶעֱלָם
בּאַשֲר אֵינֶנּוּ גָלוּי לְעֵינֵי הָאָדָם
וּכֹל בַּר-דַּעַת זָהִיר מִמֶּנוּ נֵזְהַר
כְּחֹלִי נֶפֶשׁ נִסְתָּר חוֹלִי רַע וָמַר
וְהָיָה גּוּף הָאָדָם חֲמַרְמַר
מַזְהִרִין לְבַל עֹשֶׁר נָגוּעַ לַחֲמוֹד
וְלֹא אִשָׁה"כִּי-תַזְרִיעַ" זָכָר יִלּוֹד
בְּכֹל קֹדֶשׁ לֹא תִּגַּע וְתֵן לָהּ יוֹמָהּ
בּכְךְ זָכֹה תִּזְכֶּה בְּרַעֲיָה תְּמִימָה
תֵּהֵא נֵפְשְׁךָ אֱלֵיהָ הוֹמִיָּה
טהרת הגוש וטהרת הנפש
לולא הייתה שנה זו מְעֻבֶּרֶת היו פרשת תזריע ומצורע נקראות יחד, כי יש קשר בין שתי הפרשות בשאלת הטהרה והזהירות מִטֻּמְאָה אפילו במגע שלך עם רעיתך, לא כל שכן עם אדם מבני עדתך אשר הוא נגוע בנגע צרעת תרתי משמע. כי הנגע באדם יכול שיהיה גלוי לעין בגופו ובביתו ויכול להיות נסתר מן העין בנפשו. העיתוי של העלאת דְבָר הטהרה בראש חדש ניסן, לא מקרי הוא. מדובר ביום השמיני לשבעת ימי המילואים, של הכהנים אהרן ובניו. קראנו זאת בסוף פרשת צו ובפרשת שמיני בשבת שעברה. חודש זה נקבע גם כיום התהוות בני ישראל (בני יעקב) לעם. חודש זה גם מבשר את האביב, על-ידי הפריחה בטבע. בראש חדש ניסן משה ואהרן והעם חנכו את המשכן שאז הושלמה הקמתו. ביום זה, כאמרו ראש חדש ניסן שכנה "השכינה" במשכן.
על כן צריך להקפיד בטהרה בכל שטחי החיים, להתרחק מִטֻּמְאָה היה ונטמא אדם עליו להטהר, לפיכך קראנו בשבת שעברה ביחד עם פרשת שמיני את פרשת "פרה אדמה". כי בְּאפר הפרה הָאָדֻמָּה מִטָּהֵר כל מי שנטמא. למרות התמיה, איך אפר פרה מטהר. והנה בְּדַבֵּר הפרשה על קְדֻשַּת המשכן, דובר גם על קְדֻשַּת האדם. נגע צרעת הפוגם בקדושת האדם פוגע גם בטהרת הנפש. בעוד טהרת הגוף נראית וגלויה, טהרת הנפש נסתרת וסמויה. בשני המקרים כשאדם נגוע בנגע הטומאה בגוף או בנפש חיב להיטהר מטמאה זו. הפרשה מביאה אותנו דוקא אל חוג המשפחה. תחילה כאשר בני זוג מביאים ילד לעולם ושמחתם רבה, דוקא אז הם מוזהרים מפני קיום מגע פיזי ועל הבעל להסתפק בדברי חִבָָּה וגילויי אהבה ליולדת. ומזה עוברת הפרשה לאדם הרגיל שגלה כי הוא נגוע במחלת עור בשרו בספחת או בבהרת הרי הוא נגוע בנגע צרעת לכן חיב הוא להטהר לבל ידביק אחרים שבאים במגע אתו. בעוד הטומאה בגוף גלויה לעין, טומאת הנפש נסתרת מן העין, ונקל להדבק בה או להפגע ממנה יותר מצרעת בגוף האדם .
תהליך הבריאה תהליך לידתו של עם
הפרשה עוסקת ביצירה אחרי סיום מעשה היצירה בהקמת המשכן וְהִטַּהֲרוּתוֹ באה פרשת תזריע ומדברת על הבאת בן, או בת לעולם. לא בכדי מתחילה התורה בספר בראשי בפרשת "בראשית" בבריאת העולם שהוא משכנם של צאצאי אדם וחוה שיצר אותם אלוהים ביום השישי בין הערביים שברא אותם
איש ואשה הם אדם וחוה - זכר ונקבה. וכאשר מסיבה זו או אחרת אדם וחוה ידעו זה את זה, הביאו לעולם בנים ובנות ובעקבותיהם קם והוה המין האנושי. בזכות קיום אדם וחוה העולם מוסיף להתקיים. לולא נבראו זכר ונקבה, שהולעידו הם זכרים ונקבות, היה המין האנושי נכחד. לא בכדי הפרשה קושרת בין הולדת בן או בת לבין הטהרה. מצוה האדם להימנע מטומאה וזיהום ולקים מצב של טהרה, ובכך לתת לחיים זכות לחיים טובים ונקיים מרבב וממחלות וממארות.
למעשה ארבע הפרשות צו, שמיני, תזריע, ומצרע עניינן ביצירה ובעשיה במשך כל ששת ימות השבוע וביום השביעי לשבות מכל מלאכה זאת כדי לחזר את יסודותיו הטהורים של עם ישראל בצאתו ממצרים בצאתו מחיי טֻמְאָה לחיי קדש וטהרה. זה מתחיל בקבלת התורה כדי ללכת לאורה. והפיכת שבטים לעם ליחידה לאומית אחת מלוכדת. התורה משה את ישראל מורה דרך לאורך הדורות, ןנה גם מיחד לפולחן לעבודת האלוהים מקום מיוחד "המשכן" הרחק מעבודת האלילים. העם תכנן ברוח הקדש את המשכן ונתן לו הוד והדר ובעיקר קְדֻשָּׁה, ושם את עם התורה עם קדוש לה'. לכן נצטוה העם לשמור על הַטָּהֳרָה ולהתרחק מן הַטֻּמְאָה. כל זה לא יכול היה להתרחש ולהתקיים אם אין אמונה בלב העם שאכן הָיֹה יִהְיֶה . מכאן מוזהר עם ישראל תחילה בפרשת תזריע ובהמשך בפרשת מצורע, להשמר לבל יטמא וידבק בו הנגע הוא נגע צרעת, שאיננה מְכַלָּה את האדם, אבל היא מציקה לו וגורמת לו סבל רב. ניתן ליחס נאמרה" "ונשמרתם לנפשותיכם" על בנית גדר על גג לבל נפול ממנו או להמנע משפיכות דמים ולהמנע מהוצאת דבת האדם רעה על-ידי לשון הרע שתוצאותיו חמורות ביותר .
השותפים לבריאת האדם
הבה נחזור שוב אל אשר כבר אומרים מדי שנה בכל הנוגע לִבְרִיאַת האדם. כבר אמרנו קודם לכן שראשון הברואים היו מעשה ידי אלוהים. כי רק אלוהים יכול לברוא אדם שלא כדרך הטבע. כך ברא אדם וחוה יחד מהאדמה והפרידם זה מזה . חכמינו ז"ל בדברם על הוצרות המין האנושי והבאת בני אדם לעולם, שאינם בעלי יכולת לברוא כמו הקב"ה, הביאו את שנאמר עלידי חכמינו ז"ל בעניין זה
בגמרא במסכת נידה שם נאמר: כי ביצירת האדם יש שלושה שותפים: אביו, אמו והקב"ה. אין לראות באמירה זו משום בתיחסות חלילה לנצרות שפרשה את הדברים ביחס ל"ישוע" הוא "ישו" כי הוא נברא כאדם וחוה ברוח הקדש. על כן הם דברו על השילוש בנצרות:
האב, האם ורוח הקודש. כמובן שאלה בם הבלים כי הגמרא קובעת
שהבאת אדם לעולם הוא ענין ביולוגיממש, ולהמחשת הדברים נאמר באגדה: האב מזריע הלובן לילוד (עצמות וגידים וציפורנים ומוח בראש ולובן שבעין) האם מזרעת את האודם לילוד. (בשר וכבד וכליות ושערות ושחור שבעין) והקב"ה נושף בו רוח ונשמה (קלסתר פנים ראית עיניים, שמיעת אזניים ודיבור פה והילוך רגליים ובינה והשכל). חלקו של הקב"ה הוא החשוב מכל. זאת בניגוד לתפיסות זרות לישראל שנותנות לאב חשיבות גדולה משל האם נראה שגם חכמינו הושפעו ממנה בהעדפתם את הגבר על האישה, אלא שזה איננו עולה בקנה אחד עם הכתוב:
זכר ונקבה בראם ... ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. (בראשית ה/ב) אלא שהכינוי אדם ניתן לאדם ולחוה יחדיו. וכשאומרים על התנהגות טובה הן של גבר והן של אישה אומרים: התנהגו כ"בני אדם" זה כולל אישה כי לא אומרים בני חוה. ושניהם שווים בעינינו.
עת צרה מעשה ידי אדם
הרבה טעמים נתנו רבותינו ז"ל לנגע הנורא הידוע בכינוי צרעה. זה נגע גופני שנובע מליקוי רוחני שלוקה בו האדם ואיננו יודע ממה נגרם. אומנם בימינו הרפואה התפתחה והגיעה הרחק ממה שהדמיון יכול לתאר, יש והליקוי איננו נראה לעין כנגע חיצוני, היא אינו אלא נגע נפשי שהוא תופעה נפוצה הגורמת לאדם לחוש כי הוא נמצא ב-עת צרה, שנוצרה מן "הצרעת" (חילוף אותיות של הצרעת") . מי שנמצא בעת צרה חש עצמו מצוי ברע כ-שוב בחילופי אותיות רע ומצורע כמי חש ואומר וּבִי מקור הרע. בכך שֶׁלִמַּדְתִּי לשוני להיות לשון הרע. חכמנינו ז"ל מנו שבע סיבות ל-נגע הצרעת ואלה הם:
לשון הרע, שפיכות דמים, שבועת שוא, גילוי עריות, גסות רוח, גזל, וצרות עין. (ערכין ט"ז) וכאשר אדם מצוי בצרה בצרעת נעשה ה"עֹנֶג" ל"נֶגַע" ואם לא נרפה הנגע ומוסיף
לדבר לשון הרע ולהתנהג בגסות רוח ולהשבע לשוא ואף חוטא בגילוי עריות וגם שם לשונו סַכִּין ששופכת דם אדם, הוא מורחק מן החברה: "מחוץ למחנה מושבו" והחברה מקיאה אותו מתוכה דבר זה חל גם על גוי, גר, ותושב. שנאמר: שמור לשונך מרע ועשה טוב חלים על כל אדם תהא שַׁיָּכוּתוֹ הלאומית והדתית אשר תהא.
בְּהִלְכוֹת הַחַיִּים הֵמּקְרָא מַתְרִיעַ הִתְנָהֵג כְּבֶן אָדָם בַּחֶבְרָה וְאֵל תַפְרִיעַ שְׁמוֹר נַפְשֶךָ מֵרַע וְהִזָּהֵר פֶּן תֵרַע הִסְתַּפֵּק בְּחֶלְקְךָ וּבְלֶחֶֶם צַר הֱוֶה שָׂבֵעַ נִתְקַלְתָּ בּרַע בְּרֹאשׁ חוּצוֹת לְהָרִיעַ לֹא לָלֶכֶת רָכִיל וְקוֹלְךָ בָּרָמָה לְהַשְׁמִיעַ פֶּן יִפְשֶׂה הַנֶּגַע מִמֶּנּוּ אֵין מוֹשִיעַ זֶה שֶׁנִּרְמַז עַל הוֹלְכֵי רָכִיל בְּ"כִי תַּזְרִיעַ"
לֹא מְדֻבַּר בְּחֹלִי וּמִדְוֶה וּמֶדִיצִינָה מְדֻבַּר בְּמִי שֶׁשַׂם חֲבֵרוֹ לְלַעַג וּשְׁנִינָה שֶׁבְּלַחֲשָׁיו שַׂם אָדָם פּוֹשֵׁעַ מְדִינָה וּבְיוֹם הַדִּין הוּא שֶׁיִּהְיֶה זָקוּק לַחֲנִינָה וּבְהִתְקָרֵב מוֹעֵד נְמָרֵק פִּנָּה וְשֶׁטַח נְבָעֵר חָמֶץ בְּבַתֵּינוּ וְכֹל נֶגַע שֶׁבָּנוּ בְּפֶסַח עַל זֹאת נִתְפַּלֵּל נָשִׁיר בְקוֹל וּנְשַׁבֵּחַ שֶׁנִּזְכֶּה לְהַקְרִיב קָרְבַּן פֶּסַח עַל הַמִּזְבֵּחַ אָמֵן כֶּן יְהִי רָצוֹן שֶׁיְּהֵא לָנוּ חֹדֶש טוֹב וְחַג שָׂמֵחַ