בעקבות הפיגוע בבריסל פרץ אצלנו, כרגיל, ויכוח פוליטי האם הטרור שהיה בבריסל, זהה לטרור הפלשתיני המופעל נגדנו, שעכשיו הוא מתבטא בעיקר בסכינים. ראש הממשלה ייצג עמדת קצה אחת ולפיה אין כלל הבדל בין השניים; לעומתו הוצגה עמדת קצה נגדית הטוענת שיש הבדל מהותי בין השניים: בעוד שהפיגוע בבריסל של דאעש הוא דתי במהותו, הרי שהטרור הפלשתיני הוא לאומי במהותו ולא דתי. וכמו תמיד, אין רק שחור ולבן, והנושא מורכב ורב גוונים. נתחיל מהדבר הברור ביותר והוא המשותף בין הטרור של אל-קאעידה, דאעש וארגוני הג'יהאד העולמי האחרים לבין הטרור של הפלשתינים, כלומר של החמאס, ארגון פתח וארגונים אחרים: זה טרור וזה טרור במובן המקובל של רצח אזרחים חפים מפשע בכוונה, במזיד, ללא הבחנה בין נשים, ילדים וזקנים: בין אם זה בנשק חם, בחומרי נפץ, בסכינים, ברקטות. אבל במשותף המהותי הזה יש גוונים של הבדל. ארגוני הג'יהאד אינם זקוקים לתירוצים או הצדקות מדוע הם רוצחים אזרחים חפים מפשע. הם לא נזקקים לשום "לגיטימיות" לביצוע מעשי הזוועה שלהם. הפלשתינים לעומת זאת (בעיקר ארגון אש"פ, שבמרכזו תנועת פתח) ניסו תמיד למצוא "לגיטימיות" למעשי הזוועה שלהם. והיא זאת: אנחנו נתונים במאבק "לשחרור לאומי", אנחנו נאבקים ב"כובש", אנחנו מגלמים את ה"התנגדות" לכוח כובש קולוניאלי.
בסיס קרקעי
מרכיב משותף נוסף לטרור הג'יהאדיסטי והטרור הפלשתיני הוא ששניהם נזקקים לארגון/מדינה התומכת בהם מבסיס קרקעי. גם לארגון אל-קאעידה וגם לדאעש יש בסיסים קרקעיים התומכים בטרור המבוצע על-ידי החוליות שלהם ברחבי העולם. החמאס הקים לעצמו "מדינה", בסיס קרקעי ברצועת עזה., ויעדו הוא שגם יהודה ושומרון יהפכו בעתיד לבסיס הקרקעי המוצק שלו. ארגון פתח, והתנזים ככלי הטרור
שלו, מצאו לעצמם בסיס אחרי הסכמי אוסלו. וטרור הסכינים הנוכחי מקבל את תמיכתו ועידודו והשראתו מהרשות הפלשתינית וכל מנגנוניה. הוא לא פועל בחלל הריק
ועכשיו לשלושה מרכיבים המבדילים בין הטרור הג'יהאדיסטי לזה הפלשתיני. הראשון שבהם הוא במטרה: אצל הראשונים המטרה היא אידיאולוגית ודתית ומכוונת נגד תרבות המערב והדת הנוצרית, וחזונה הוא להקים חליפות איסלאמית עולמית, הרי שמטרת הטרור הפלשתיני היא לאומית, ומתוחמת ל"אדמת פלשתין" בלבד ונגד היהודים שמחזיקים בה . אבל, גם כאן צריך לשים לב לגוונים שונים. אצל החמאס, בצד המרכיב הלאומי, יש גם מרכיב דתי חזק מאוד. זאת משום שהחמאס, על-פי הגדרתו ונוהגו, הוא שלוחה פלשתינית של התנועה העולמית של "האחים המוסלמים" ונאמנים לאידיאולוגיה שלה, הרואה משום מצווה דתית להביא בסופו של דבר להשמדת ישראל והשבת אדמת פלשתין לאומה המוסלמית. לא רק זאת, גם הלאומיות של ארגון פתח (בראשו עמד עראפאת ועכשיו אבו מאזן ) אפופה בגוון דתי חזק: בטרמינולוגיה, ברטוריקה ובכלים דתיים. למשל, ה"שאהיד ", הגמול המחכה לו בגן עדן, ההטפה במסגדים, הקריאה הדתית "אללה אכבר", מסגד אל-אקצה, וכיוצא באלו
והמבדיל השני נובע מהראשון. זירת הפעולה של הטרור הג'יהאדיסטי היא כל העולם זירת הפעולה של הטרור הפלשתיני היא כאן, משני צידי הקו הירוק, אצלינו (למעט שנות ה- 70 וה-80 של המאה שעברה בהן הוא פעל גם באירופה ומקומות אחרים בחו"ל ). וזה מביא אותנו להבדל השלישי. כיוון שכך, הרי שלמרבית מדינות העולם, בוודאי לאירופיות, לא איכפת כל כך מהטרור הפלשתיני. הוא לא בביתם, הוא לא בעיה שלהם. ובכלל, האם אי-פעם נראה את שרת החוץ האירופית מזילה דמעה על יהודים חפים מפשע שנרצחו בטרור חסר הבחנה? זבש"ם של היהודים!