האם כל ערבי אויב?

הירידה בעוצמת האינתיפאדה שעליה דיבר ראש הממשלה היא מהותית ולא רק כמותית בלבד, פחות דקירות או דריסות. כישלונם הוא בהוצאת ההמונים לרחוב, ועוד יותר בתכלית העיקרית של התרגיל כולו: בניסיונם לקרוע, משני צדי הקו הירוק, את מירקם חיי היומיום המשותף ליהודים ולערבים - במפעלים, בשווקים, בבנייה, במסעדות, בלימודים, במסחר, במוניות, בקניונים, בבית החולים, וכן - גם בחדרי הלידה. גם בימים קשים של אלימות ודם לא הופרה שגרת החיים של יהודים וערבים שמתפקדים זה ליד זה וזה עם זה. המסיתים אף לא העזו לקרוא בגלוי לניתוק המגע הסימביוטי הזה, ביודעם שאין לכך סיכוי. ועתה, ישפוט הקורא: עמידת החברה היהודית במבחן הזה של דו-קיום - מחזקת או מחלישה את מדינתם? ומי שדורש הפרדה בבתי החולים, האם אינו משחק לידי האויב, למשל - לידי המבקשים לקרוע חלקים מירושלים ומן הארץ שבהם הרוב הוא ערבי? אמור מעתה, שכשם שהפרדה בין יהודים לערבים אינה מצווה דתית, כך גם אינה מטרה לאומית, ולכן לפולמוס סביב חדרי היולדות אין ולא כלום עם המחלוקת שבין השמאל לימין בארץ. מסיבות ביולוגיות לא זכה החתום מעלה לשהות בחדר יולדות, אבל חדרי חולים כן הכיר מבפנים, וכמעט תמיד היו בחדר חולים ערבים עם משפחותיהם והם רעשו יותר או פחות, ממש כמו השכנים היהודים. ואשר לתפקודו ההרמוני של הצוות, יהודים וערבים, מרופאים ומטה - איחלתי לעצמי שהשלום הבלתי מושג - כך הוא ייראה!. זה לי 44 שנים בקריית ארבע, ולאחר שנים של שכנות טובה בא השבר בשני גלים: תחילה, בסוף 1987, הייתה האינתיפאדה וכשהחילונו להתאושש ממנה - הגיע אוסלו, ומפני שני האסונות הזהירו אותנו ערבים. לפני כן, אנקדוטה קטנה: יום אחד, בני בדרכו לחברון התקרב ברכבו לכפר בית-אומר. נהג ערבי שבא ממול אותת לו לעצור, כי זורקים אבנים בכביש. מי הזורק? ערבים, כמובן. גם זו מציאות. עוד בקיץ 1987, בטרם פרוץ המהומות, פנו מוכתרים ממחנה הפליטים דהיישה למושל בית לחם והתריעו על התארגנות אלימה של "השאביבה", לקראת מה שעתיד היה להיקרא אינתיפאדה. לשווא. וגם לאחר שנפתחה הרעה הגישו אישים ערבים למקבלי החלטות ישראלים שוב ושוב הצעות מעשיות, כיצד לשים קץ למהומות, אך ללא הועיל. עד שאוסלו הכניסה לכאן את ארגון הטרור 'פתח', והוא שיתק את קולות האזהרה - "בלי בג"ץ ובלי בצלם". יש לי גם עדות משלי, מן הימים בטרם מסר נתניהו 90% מן העיר חברון לידי אש"ף-פתח. הופגשתי בירושלים עם קבוצת ערבים מחברון שביקשו "פרוטקציה": להסדיר להם פגישה עם מושל חברון שבה התכוונו להפציר בו שלא לפנות את העיר, וחלילה לא להעבירה לידיו של ערפאת. אנחנו עשינו את האינתיפאדה הראשונה, אמר ראש הקבוצה, אבל נוכח מעלליו של ערפאת בעזה ובשכם - מבקשים מכם להישאר. וכדי שאדע מי הוא, שלף האיש תעודת קצין ב-'כוח 17' של ערפאת... אולם המושל סרב לקבלם, מפני שמבוקר עד ערב מילאו את משרדו משלחות עם אותה הבקשה: הישארו! המושל הביא כמובן את הדברים לידיעת כל דרג צבאי ואזרחי אפשרי, אך ללא תוצאות. היום, בוויכוחים עם ערבים - עד שאני מאשים אותם בהסתה ובטרור הם מקדימים אותי בשאלה: ומי הביא לכאן את ערפאת וכנופיית תוניס, אנחנו או אתם? ומי השליט אותם עלינו? יש לנו הרבה אויבים ערבים, אבל אין זה נכון שכל ערבי אויב. "ההבדל הקטן" הזה הוא צו מוסרי וגם צורך לאומי.