חיי הזוגיות מחולקים לתקופות - בין לימודים לעבודה, מזוג צעיר הופכים להורים ופתאום גם לסבא וסבתא, התקדמות אישית ונתינה אין סופית. אך ישנה מערכת תקופות שאותה מגדיר הקדוש ברוך הוא בפרשתנו "מצורע". זוהי מערכת שלא נתונה לבחירה, היא תלויה בתפקוד הפיזיולוגי של האישה והשלכותיה מרחיקות לכת.
החיבור בין הבעל לאישה הוא חיבור בשני ממדים - גוף ונפש. כשאוהבים באמת, מעמידים את הצד השני במרכז, רוצים כל הזמן בטובתו, בוחרים להשקיע ולוותר בלי סוף, הרגש מציף את הלב בחום, בחיוביות וברצון להעניק.
הגוף, לעומת הנפש, שואף לקבל גם מבלי להעניק. הוא מעמיד את עצמו במרכז ושואף כל הזמן ליהנות כמה שרק אפשר. ההנאה הפיזית, כשהיא עומדת בפני עצמה, גורמת לכל צד להתרכז יותר ויותר בעצמו ובמקרים מסוימים אף יותר מרחיקה מאשר מקרבת.
זו הסיבה שהתורה מגבילה את הקשר הפיזי בין בני הזוג. עליהם ללמוד לתקשר בדרך הנכונה, לקשור נפש בנפש, להניח את המושכות בידיים הנכונות. פתאום צריך לחזור שוב אל התקופה שלפני החתונה, לקשט כל משפט במילים יפות ונעימות, להוסיף מתנות קטנות בבוקר או לפני שהולכים לישון, להשלים את הפער והחסך שנוצר.
מערכת יחסים שכזאת ממקמת את הממד הפיזי במקומו הנכון ומעניקה לו הקשר חיובי, החידוש המרענן של הקשר בתקופת הריחוק יצר קירבה מיוחדת. מערכת יחסים שכזאת בונה קשר עמוק ורציני, קשר שבו איש לא בא על חשבון השני, אלא משלים את השני.