בתעודת הזיהוי העכשווית של מדינת ישראל יש כדי להעיד כאלף עדים שצביונה היהודי רק הולך ופוחת במרוצת השנים, כשאת מקומו תופס לו הלאום. את האמת - אין עוד להכחיש: יותר ויותר אזרחים מקומיים מזהים את עצמם כישראלים-גרידא, על חשבון היותם במקור יהודים.
הרוב הגדול לא מקפיד עוד לשמור על מסורת בית-אבא ולמותר להזכיר שאיננו דתי. שמירת השבת וחגי-ישראל היא כיום נחלה של מיעוט מצומצם. גם שמירה על כשרות שוב אינה נפוצה, והרוב הגדול לא בוחל, מן הסתם, בחטא העירוב של בשר בחלב.
איך שגלגל מתהפך לו במרץ: אם פעם היו מסעדות כשרות על כל צעד ושעל בארץ הזאת - היום הן מיעוט הבטל בשישים. יהודי אם יגיע אלינו מחו"ל - יתקשה, מן הסתם, להבין את השוני הזה שחל פה כיום לעומת העבר.
לאום חילוני
את האמת אין עוד להסתיר: בעבר הייתה ללאום משיכה וזיקה חזקה אל הדת. אך הזמן, מסתבר, עשה את שלו, והלאום של היום הוא יותר חילוני. קחו, לדוגמה, את המפד"ל, שהייתה מפלגה דתית-לאומית, כשאת מקומה תופסת כעת מפלגת "
הבית היהודי", שברובה הגדול הינה חילונית.
בחלוף הזמנים עטתה ה"מורשת" אצטלה חדשה ושונה בתכלית מזו שהייתה. במקום הדבקות, האמונה והרוח - התהפכו היוצרות באורח דרמטי, וחלה בהם תמורה מרשימה. הקו המנחה מעכשיו הוא, לכן, שינוי המוטיב הראשי של הלאום. אמור מעתה,:לפיכך, בבירור, שההכרעה הדרושה היא בכוח הזרוע.
זה בדיוק המקום להזכיר שאחד מסימני הזיהוי הבולטים של הימין החדש, הפורח היום, היא עובדת היותו קיצוני לאין ערוך בהשוואה למה שהיה באופיו בעבר. את מקומה של הלאומיות, שדבקה בו בימיו הטובים, תופסת עכשיו הלאומנות, חסרת הפשרות, הנושאת בחובה אופי פאשיסטי מובהק, שבו מקומה של המדינה הוא, כמובן, מעל לכל.