יד ושם עורכת סיורים למבקרים (אומנם בטיוח כדי לא לחשוף את נציגי השלטון בארץ שלא נקפו אצבע). גם תלמידים נוסעים מזה שנים לביקורים בפולין, אך האם לקח השואה אכן נלמד?
כאשר היו היהודים באירופה הם לא יכלו להילחם, על כן הרגו בהם! אך היום בארץ ישראל האם הם לוחמים ותוקפים כדי לנצח את האויב או שהמדינה שקמה ובנתה את עצמה, יש בה מאבק הגטאות? כי הרי מי שמזדהה עם התליין, מי שמשסה, כמו
עמוס עוז בשפתו השטירמרית, את הישראלים במתנחלים, או כתומרקין, שרואה את החרדים ומבין את הנאצים, או להבדיל, חייל שמבצע את חובתו והורג את מי שהחליט לקום ולרצוח יהודים, הופכים את היוצרות ולא רואים במחבל שבן מוות הוא. אז מתבטלים גם מושגי הטוב והרע ולא מבחינים עוד מי תליין ומי קורבן. מי שכהו רגשותיו והבנתו כי לא מוותרים על אדמה מרגבי ארץ ישראל, ושהרצח שמבצע האויב הוא בגלל שנאה לשמה, ועל כן צריך להיות חזקים ולא מתגוננים, אלא תוקפים ומנצחים ולמגר את הרשע. מי שלא הבין שכדי להפסיק את הרצח של תושבי עזה באנשי גוש-קטיף צריך היה להרוס את עזה ולא את גוש-קטיף. מי שחתם עם ערפאת על הסכמי אוסלו והסכים לסעיפי ה"פתרון הסופי" של עשרת הדברות של האמנה הפלשתינית כמו סעיף 8 באמנה - מהפכה עממית מזוינת הינה השיטה הבלתי נמנעת לשחרור פלשתין, או סעיף 9: המאבק המזוין אינו טקטיקה כי אם אסטרטגיה והוא גורם מכריע במאבק לשחרור ולעקירת הישות הציונית. המאבק הזה לא ייפסק עד אשר תמוגר המדינה הציונית ותשוחרר פלשתין כולה, וסעיף 10: התנגדות לכל פתרון מדיני שיוצע כחלופה להריסה עד היסוד של הכיבוש הציוני בפלשתין (למותר לציין שאין עוד בהיסטוריה מקרה דומה של חשיפת כוונות כה גלויה מצידו של האויב כלפי קורבנו המיועד, ואצלנו הכול התקבל בהסכמה לבבית). אז לפיכך, האפשר לקבוע שלקח השואה נלמד?
מי שעשה עסקים עם ערפאת ועבאס יורשו, הד"ר להכחשת השואה, הם שהציגו את סחורתם גלויה לעין השמש והצהירו עליה: "הישות הציונית היא התגלמות הרשע האולטימטיבי ויש להביא לקצה"... שושביני ההסכם שלא התייחסו להצהרות המוות כלפי ישראל, מי שמלאו ליבו להביא את הרוצחים מתוניס אלינו, האם הבין שאסור שניפול שוב אל לב המאפליה, או שנראה לו מובן מאליו שערבים רוצחים יהודים? וזה כלל לא נורא, כי כך מקובלני מבית סבא... הרי אלה ודאי לא הפנימו את לקח השואה ...
הבטחה אלוקית
ואם לא הבינו הרי שהם עיקרו את משמעות השואה. כי מדינת ישראל אם אינה מחסלת את המאיימים עליה, הופכת בעצם את הרג היהודים ללגיטימי ומזמין, ואז לקח השואה ולוז קיומה של המדינה סותרים זה את זה.
עם הנושא בשורה והבטחה אלוקית אינו יכול לברוח מיעודו. וייעודו הוא לשבת כאן בארצו ולהילחם עליה בשביל לנצח, ולא כדי להשאיר את הרוצחים בחיים. ביציאת מצרים הקב"ה נלחם עבור עם ישראל, אבל בכניסה לארץ ישראל העם מצווה - להילחם, לכבוש, למגר, לנחול!
לשואה הפרעונית קדמה ההתבססות במצרים, לשואת המן ואחשוורוש קדמה ההסבה לאותה סעודה, לשואה הספרדית קדם תור הזהב, לשואת ת"ח ות"ט קדמה ההתבססות הפיאודלית וריבונות הקהילות בפולין, ולשואה שהמיט הגרמני קדמה ברלין שהחליפה את ירושלים בסידורי התפילה הרפורמים. והיום עדיין מחפש עם ישראל מקום תחת השמש בין האומות, עדיין מתכחש ללקח השואה, הן מצד הרדיקל השמאלני שמסמל את ביטויה המוקצן, אבל גם מצד כל מנהיג שנוהג בהיפוך סימטרי של הלקח ההיסטורי...
כי מה עושה מדינת ישראל ?היא מתחפרת, היא מציבה הרבה שומרים בכניסה למקומות ציבוריים, בבתי ספר, בונה גנים ממוגני רקטות, חומות בטון, כיפות ברזל, עוד מיגון ועוד מיגון.
במערכת יחסים שפויה, מדינה מאויימת המצויה בנחיתות צבאית מול אויב הדורש ממנה לוותר על שטחים, תנהג באחד משני האופנים. 1) תצא למלחמה, תובס והמחיר אותו תשלם יהיה גבוה מן הנדרש ממנה בתחילה. 2) תיכנע, תשלם את המחיר ותסתפק ברע במיעוטו. לעומת זאת מדינה מאויימת הבוטחת בכוחה תשיב מלחמה, תכה את האויב, תעניש את התוקפן בנטילת שטחים ממנו וגירוש אוכלוסין.
צריך לשנות את הדיסקט, הנרטיב העולמי השורר בעולם מכריז שהשמדת ישראל היא כמעט עניין רצוי, ודאי עניין לגיטימי, ואוי לנו אם לא נלמד את הלקחים.