חוזר אני מערב יום הזיכרון בכפר מעש, ואני נפעם כל פעם מחדש, כיצד משנה לשנה יותר ויותר אנשים לוקחים חלק ביום היקר הזה, בו אנו חוזרים ומזכירים בגאווה ובכאב את הנופלים במערכות ישראל.
כפר מעש הינו חתך של כל עם ישראל, הנופלים מיצגים את חילות הים האוויר והיבשה, הטקס מנוהל ברגישות גבוהה ביותר, ונותן מקום לביטוי רחשי הלב של משפחות הנופלים, עם הערכה הגדולה שהקהל נותן למשפחות ויקיריהן.
לכאורה הרי הטקס חוזר על עצמו מדי שנה בשנה, ומה אפשר כבר לחדש, אולם כל פעם אני מתרגש מחדש. כל פעם אני שאיני אדם דתי נחרד לשמע היזכור המושמע בכל שנה מחדש, ומעל הכל משירו האלמותי של
נתן אלתרמן מגש הכסף.
כיצד אפשר להישאר אדישים מול המילים החצובות בסלע, המביעות פעם אחר פעם את קורות העם והמדינה, גם אחרי 68 שנה עדיין הן מכות כפטיש בראש, ואתה מדמה את השנים שאומרים אנחנו מגש הכסף עליו קמה מדינת ישראל.
לצערי אנו מקבלים כל שנה תזכורת כואבת כפול עשרות של נופלים חדשים, וכולם כולם על הגנת המולדת, אם זה טיס, חייל על סטיל, חייל בטנק, או חייל רגלי בגולני או בגבעתי, וגורלנו נקבע שגם בחוצות הערים יש נופלים בידי בני עולה שכל תרבותם רצח, וכל תאוותם כמו אותו אינדיאני לסמן עוד קו על הרובה איתו רצחו אם לילדים, או הצליחו לשרוף הורים על ילדיהם בדרך עם בקבוק תבערה.
והשירים מזעזעים כל פעם מחדש, כאשר במספר מילים קטן הם מבטאים עולם ומלואו, מה שלא ניתן להיעשות בשעות, נעשה בדקות. השירים מקבלים משמעות עכשווית כאילו נכתבו זה עתה, ואתה שואל עד מתי.
אבל מתוך הכאב מתרוממת לה הגאווה שאנו כזה עם, שכמו עוף החול קם כל פעם מחדש, אוזר כוחות נפש ויוצא להגן על מולדתו המתחדשת, מה שאנחנו עברנו ב68 שנות המדינה אין עם או מדינה בעולם שעוברת את זה. וכמה טוב שאלה הם הבנים והבנות שאפילו ידיהם ריקות מנשק אינם מפחדים להסתער על מחבל צמא דם עד אובדן החיים, יהי שמם מבורך לעולם ועד. אחי גיבורי התהילה.