השגה בלתי מוצדקת של משימות (בגזרות הנידונות): המשימות הטקטיות ובהצטברות הכרחית גם האופרטיביות והאסטרטגיות (ביבשה) לא הושגו כלל, או שלא הושגו במועד שנקבע, ובשני המקרים היו כרוכות בשיעור אבדות שלא היה מחויב המציאות. הכשלים – בלתי מוצדקים. והראייה כי נמצאה בכל מקום עוצמה זמינה די והותר. מה שמלמד כי מקור הכשל בהפעלת שגויה של הכוחות.
הדרג הקובע – הגדוד במקום האוגדה. על-פי ארגון הכוחות ותורת הלחימה, הקרב הטקטי הוא "אוגדתי" כהכרח וגם כנשאף, ובמלחמות תוכנן כך כעולה מהתוכניות, הגדרת המשימות, והיקף הקצאת הכוחות.
בפועל כמשתקף בקרבות משל"ג. האוגדה והקרב האוגדתי, הוכתבו על-ידי הגדודים והקרבות הגדודיים, הרבה יותר משהכתיבה אותם האוגדה. "המצביאות" בניהול והנכסים האוגדתיים, שהיו אמורים לאפיין את הקרב הטקטי ולעצב אותו, באו לכדי ביטוי מזערי או שלא באו כלל לכדי ביטוי.
כך, כשלון / אי-הצלחה גדודיים הפכו אוגדתיים ואף גייסים, בעוד דרגי העוצבה לא היו מסוגלים ככלל להתגבר על כישלונות גדודיים ואו לקזזם. המשמעות: כישלונות הדרג הטקטי הנמוך הצטברו ככדור שלג, לכישלונות טקטיים של הדרג מעליהם, ומהם לכישלונות אסטרטגים. ראה כדוגמה, את הקרב האחרון ב"סולטן יעקוב" ( כמו קרב הסלוקי במלחמת לבנון השנייה) התוצאה: אי-מיצוי, ניצול ירוד של הכוחות, הן בראייה כוללת והן בדרך כלל, גם בכל קרב ובכל מסגרת לעצמה. גרוע אף יותר: היווצרות מצבים של עוצמה זמינה, מכרעת, אך בלתי מנוצלת. בעוד שבנקודת המגע, כוחות קטנים נאבקים לבדם ונשחקים.
צא וראה את פערי היעילות מול הביצועים ומיצוי פוטנציאל זמין. והכוונה, לכוחות/משאבים ת"פ, שעמדו כזמינים לקרב:
במונחי דרגים.
- יעילות גבוהה ומעלה, אופיינית לדרג המחלקה והפלוגה.
- יעילות סבירה עד טובה אופיינית לדרג הגדוד.
- יעילות בינונית / בינונית ומטה אופיינית לחטיבה.
- יעילות נמוכה / בלתי מספקת מאפיינת בדרך כלל את דרג האוגדה.
- סף יעילות בדרג הגייס, ועוד פחות בפיקוד המרחבי.
במונחי "מישורי התפקוד". במישור הטכני חיילי – התפעול הטכני והטכנו טקטי (שריון דרגי צמ"פ), הרמה המוכחת גבהה מאד. במישור היחידתי (הפעלת מסגרות חטיבה אוגדה ומעלה) רמת תפקוד נמוכה – המנמיכה עוד ככל שהדרג המדובר גבוה יותר.
במונחי "תאום הכוחות":
- התיאום החטיבתי (מול האוגדה והגדודים האורגנים) – בינוני.
- התיאום האוגדתי (מול הגייס / פיקוד מרחבי, מול החטיבות, תיאום הסיוע הקרבי (ארטילרי והנדסי), תיאום שת"פ אויר קרקע, תיאום הסיוע המנהלתי, והתיאום מול כוחות שכנים במאמץ טקטי סמוך ואו נחצה או מצטלב. נתן לקבוע כי יעילות תיאומים אלה והתיאום האוגדתי בכללו – נמוך / נמוך ביותר.
לפי אלה לא היה שמץ של סיכוי לממש את "הקרב המשולב", בתואם להגיון הנמצא בעצם קיומה של האוגדה - וכשמה, מאגדת כוחות ומכפילה את עוצמתם, משילוב נאות, במינון במקום ובזמן. יסתבר כי הבעיה איננה תוצאה של איזון שגוי של הכוח, או זמינותם של הגורמים. בעוד שמנגד בולטת התופעה של העדר מודעות ויכולת לתכנן ציוותי כוחות, המונעת ידע וממלא מיומנות להפעלתם בקרב.
הסיבה, המפקדים והמטות בכל הדרגים, חשבו בדרך כלל במושגי יחידות ומאמצים חד חיליים, כאשר אלה יסיעו זה לזה במושגי "שיתוף פעולה" (במקום "שילוב") אשר מזמן אבד עליהם הקלח. מה שהביא למשל ולשנינה, לתכנון סדר התנועה והתקדמות באופן שרירותי/ חיילי. כך שכוחות זמינים, לא נמצאו תחת היד, בעת שנדרשו בבהילות.
לפי כך בהעדר מודעות לארגון "צוותי הקרב רב חיליים", הפך "הקרב המשולב " לחריג. וכאשר נוצר כביכול, פעלו צוותי הקרב כאלתור, ברמת יעילות נמוכה, וחסרו גם את הארטילריה, כשותף הכרחי בצוות הקרב ובקרב המשולב.
העדר שילוב הארטילריה הורגש במיוחד בכל הקרבות הקשים / הבעייתיים (רובם קרבות התקלות), ודווקא בשלבים הראשונים והקריטיים שלהם.
מאמץ האש נתפס למעשה וגם תוכנן והופעל כ"קרב אש", בנפרד מקרב התנועה והתמרון של הטנקים וחי"ר. בהתחשב באופי השטח, באופני הערכות האויב, בהעדר ארטילריה משמעותית לאויב, בשליטת צה"ל באוויר, וביתרונות הטכנולוגים לרבות ניידות טקטית, תחמושת ומערכות בקרת אש, עולה כי החובבנות קיזזה את מרבית היתרונות שעמדו לידינו.
שת"פ קרקע אויר (המכונה גם "הקרב המשולב הבין זרועי"), בוצע ברמה נמוכה ביותר. וזאת למרות שליטה מוחלטת של ח"א בשמים, והשיפורים בעוצמה וביכולת הסיוע האווירי ההתקפי. ואכן ולא בכדי, גיחות רבות שבו לבסיסם עם החימוש. לפי כך אפשר לקבוע כי איכות הקרב הבין זרועי נפלה אף מזו שהייתה במלחמת יום כיפור ב 73, לרבות מאמץ אוגדתי (אוגדה 90) שנעצר ליממה, בגין תקיפה שגויה של פנטומים, שגרמה לפגיעה רבה ברק"מ ול 115 הרוגים ופצועים.
לא בכדי תפקדה מערכת הסיוע הלוגיסטי, על-פי מסורת השילוב הכושל. במקרים רבים מדי, פריטים חיוניים לא הגיעו לכוחות הלוחמים, או שלא הגיעו בכמות הנדרשת, ואו בזמן הנדרש. למרות שכמות הצירים ואיכותם במלחמת שלום הגליל הייתה טובה יותר מאשר במלחמת יום כיפור ( לפחות בזירה הדרומית ). הסתבר כי מערך הסיוע האוגדתי המותנה בתכנון ובתיאום כמו מערכי סיוע אחרים באוגדה, נכשל אפילו יותר מאשר במלחמת יום כיפור.
לא די ברעות הללו ואולי בגלל הגורם להיווצרותם, בא בעקבותיהם "מכשלת רציפות הלחימה". עוצבות השריון לא ביצעו כלל לחימת לילה יזומה. לכל היותר ביצעו תנועות מנהלתיות, או התקדמות ללא קרב, וגם זאת באורח מוגבל מאוד ובהססנות. רק כחריג, בוצעו מהלכי לחימת לילה יזומים בדרג נמוך, ואף הם מוגבלים ביותר. התוצאות להימנעות מלחימת לילה, היו מרחיקות לכת בחומרתם. כוחות זמינים שלא נלחמו במשך היום, לא נוצלו לקרב הלילה. הזדמנויות שנוצרו עקב לחימת היום, נעלמו כלא היו. מה שהביא לכך כי רב המשימות המערכתיות הוחמצו, וכולן, עקב קטיעת הלחימה בלילה.
כך, לאורך כל קווי המאמצים העיקריים, מנוחת הלילה שלנו אפשרה לאויב להתאושש מן המכות שספג בלחימת היום, ולהתנתק מהשיתוק והמגבלות שאותה כפתה שליטתנו המוחלטת והקטלנית באוויר. מה גם שתוך לחימת היום איתר האויב את כוונת כוחותינו, זיהה חורים בהיערכותו, ובהתאם פעל ללא הפרעה בלילה כדי ליצר לכוחותינו ביום המחרת פקקים, למניעת התקדמות הכוחות. והכול בזכות האיוולת המשורשת אצלנו עמוק בתודעה, שהעבירה את השליטה בלילה לאויב.
כפי שנראה להלן, היכולת להלחם בלילה נקבעת על-ידי היכולת היחידתית הטקטית, ומשמע העוצבתית. הרבה יותר מאשר הימצאות/ אי-המצאות אמל"ח לילה יעודי. יכולת זו אכן, לא הייתה קיימת. על כן וכדי לאתר את הסיבות למכשלה המתמשכת, ראוי לסמן את הגורמים שבוודאות לא השפיעו כהוא זה על היווצרותה. כלומר, לשם איתור הסיבות האמיתיות, צריך למחוק את התירוצים וההצדקות שכה הכבידו על הפקת לקחי אמת - הלא מחניפים גם במלחמות הקודמות:
- האויב נחות, כמעט עד כדי "אי סבירות" ומכל בחינה אחרת.
- הפתעה, גם היא לצידנו, עקב תנועות בצירים שלקראתם לא היה מוכן, לפחות בקצב/ ואו בממדים שפיתחנו.
- זעזוע מן היסוד, בעיקר עקב קריסתם המוחלטת של מערכי הנ"מ וח"א הסורי.
- שיתוק כושר התנועה של האויב ביום, תוצאת שליטתנו באוויר.
- היעדר ארטילריה סורית, שהיוותה גורם עוצמה קרקעי המאיים ביותר. נוכח הימצאותה בצידינו ארטילריה משוכללת, וביצועים ללא תקדים.
- האויב לא מאוזן, בהרכב וארגון עוצמתו. וככזה נאלץ עקב מגבלותיו לפעול בריכוזים גדודיים ובמערכים חפוזים, מול מאמצים אוגדתיים וגייסים שלנו.
- בתחום יחסי כוחות, בולטת עליונותו של צה"ל. עדיפות זו הן בהיקף הכול חזיתי, ובנפרד, לאורך כל קו ובכל קרב בודד. מה שמציין כי מעולם לא נלחם צה"ל ביחסי כוחות כאלה לטובתו. בהוסיפנו לכך כי האויב הסורי היה ונשאר בעל יכולת ואיכות בינונית ומטה, ודאי הדבר כי אי-ההצלחות נגדו אינם נעוצים כלל בו (ואפילו לא במזלו הטוב שלא היה), אלא רק בכשלי כוחותינו. הראיה, בכל אחד מהקרבות הבעייתיים נמצאה למפקדי האוגדות עוצמה זמינה, שאפשרה ריכוז כוחות ויצירת מרכז כובד להכרעה. הבעיה, נבעה מאי ניצול / מיצוי העוצמה העדיפה שביד.
- לוחות הזמנים במלחמת-של"ג תאמו את תורת הקרב, ואת תוכניות המלחמה. דהיינו, ככאלה שהיו הגיוניים ומוצדקים. בהמשך: נצביע על כשל האימונים, ובעיקר לו"ז של התרגילים המכונה "מתודי" – כרעה חולה המונעת תפקוד נאות של המטות.
- סוגיית איזון הכוח מצביעה לכאורה על חוסר איזון (חי"ר וארטילריה) באוגדות. אבל המבחן איננו מידת "האיזון ", כמו מידת "המספיקות". ובפועל עמדו לרשות כל אוגדה חי"ר וארטילריה בהיקף (אולי בדוחק ) לצרכיהם. כלומר, אם כוחות אלה לא הוכנסו והשתתפו בקרב, בעיתוי ו/ או בשיטה הנכונה עולה כי הסיבה נובעת מניהול אוגדתי שגוי - ולא דווקא מהעדר כוח זמין. וזאת מבלי להקל מחומרת אי-האיזון. יאמר מיד כי שאלה זו מתבטלת בשישים, לעומת רדידותה של איכות השליטה ויכולת הפעולה האוגדתית.
המסקנה: ללא ההנמקות שלעיל והפיכתם לתירוצים, ובהתחשב באיכות האנושית הגבהה של מפקדי השדה, ולאור הישנותם של קלקולי המלחמה, ברור וצריך להיות מובן לכל בר דעת –
המקור לכל הרעות הפוקדות את צה"ל בכל המלחמות, הנה שיטת אימונים קלוקלת. ולכן כל כשלייה באים לביטוי במלחמה, באיכות נמוכה של לחימת האוגדה וניהולה.
כדי לאתר את מקור המכשלה ולהבינה, נדרש הקורא להפנים את היותה של האוגדה "הקבועה" – כעוצבת היסוד במלחמה. והמשתמע, כי הקרב הטקטי האופייני ובוודאי הנשאף, נתפס כ "קרב אוגדתי", כלומר כמאמץ בו מופעלת המסגרת האוגדתית כשלמות יחידתית/ טקטית אחודה. תוך שזו מכתיבה ומפעילה לצרכיה ובאמצעות נכסיה, את הקרב החטיבתי ודרכו את הקרב הגדודי. הדרגים התת אוגדתיים (החטיבות והגדודים) נבנים כולם ומאורגנים מראש המיועדים לתפקד במסגרת האוגדה ובקרב האוגדתי.
מה שמבאר כי מיצוי יכולת הלחימה שלהם, אפשרי ובלבד ואלה מקבלים את הסיוע וההשלמות הנדרשות, מן האוגדה. כך גם גדודי הסיוע הקרבי והמנהלתי, האמורים להקצות (לגדודים הלוחמים) משלהם. מה שמבאר כי אלה אינם "גדודים" ואו " חטיבתיים", אלא אוגדתיים בשיוכם ובשיבוצם. הימצאותם של דרגי הסיוע, הן אלה המאפשרים לדרג הלוחם את כושר הפעולה ואורך הנשימה הנדרש, לצורכי פעולה טקטית עצמאית/ או אוטונומית.
האוגדה, בהיותה הדרג הראשון המסוגל לקלוט ולהחזיק לאורך זמן אלמנטים חייליים בסד"ג חטיבתי, הנה גם דרג הבסיס/ המוצא לארגון צוותי קרב רב חייליים ובהכרח גם מוציאה את "הקרב המשולב הבין חיילי" – ועלייה גם בנויים ארגון ונוהלי השילוב.
מידת ריחוקה / קרבתה להתנגשות הטקטית, הנה כזו המאפשרת תכנון וניהול ישיר ויעיל של הסיוע האווירי הצמוד, ומשום כך מהווה האוגדה את דרג הבסיס למימוש " הקרב המשולב הבין זרועי".
היכולת לניהול קרב הלילה, כלומר, לחימה רצופה יום ולילה, היא יכולת אוגדתית. יכולת זו הנה פונקציה של "אורך נשימה מבצעי" הזהה ליכולתה לפעולה טקטית עצמאית לאורך זמן. הגדוד והחטיבה הרכבם ובעיקר מידיות מגעם עם הלחימה הפיזית הם כאלה, שביכולתם להתמקד בלבדית במשימה הטקטית המידית, וטווח תכנונם הוא "טקט" טקטי אחד. חטיבה יכולה ליצור הצלחה, אך תתקשה להמשיך בעוצמה מספקת לשם ניצולה.
לעומתם, לאוגדה טווח תכנון ולחימה ארך דיו, משום היותה מורכבת משלש/ ארבע חטיבות כולל גופי הסיוע והמנהלה.
לכן יכולת כוחות השדה לנהל מבצעי לילה כהמשך למבצעי היום, וללא קטיעת הלחימה – עומדת על האוגדה. מה שמבאר כי חסרונם של אמצעי ראיית לילה, הנו תירוץ סתמי, המהווה חליף לתכנון ולניהול תקין של רציפות הלחימה.
אם נפנים את כללי פעולתה של האוגדה במלחמה, נתן יהיה לסמן את הנדרש להקניית יכולות אלה באימונים – וגם לפסול כללי אמון שאינם רלוונטיים להקניית יכולת אוגדתית. לפי כך נתן לקבוע את ההתניות להכנת האוגדה ויחידות המשנה שלה למלחמה:
- אימונים יעילים ומציאותיים של גדוד וחטיבה אפשריים רק בתנאי הכוונה של האוגדה, לרבות תיאום אוגדתי עם רכיבי לחימה אחרים, ושיתוף קבוע של משאבים אוגדתיים.
- לפי כך, האימונים היחידתיים "המבצעיים"/ "טקטיים" של מערכי הסיוע הקרבי והמנהלתי – אם אלה אינם מוכתבים ישירות בידי מפקדת האוגדה, ומתייחסים לחטיבות הלוחמות, הרי שאלה הנם בלתי מציאותיים המתנהלים למעשה על ריק. כלומר, אימונים יעילים ומשמעותיים אפשריים בעבור כל הדרגים, ובלבד והללו מתבצעים (כבמלחמה) בהשפעה וניהול אוגדתי. מה שמבאר כי רק לאוגדה היכולת והחובה לבצע: ציוות לקרב וממלא מימוש הקרב המשולב. לה ולה בלבד היכולת לשלב את קרב האש בקרב התנועה והתמרון. כפי שאין גורם זולת האוגדה, היכול להפעיל ביעילות את שת"פ יבשה/ אויר. וממלא רק לאוגדה היכולת להביא את שילוב מערך התמיכה הלוגיסטית, לפעולה עניינית ותורמת.
אלא שבצה"ל מונעת תוכנית האימונים (הנגזרת מתוכנית העבודה), את ישום הכללים והעקרונות – ובעצם מכשירה את הכוחות לשדה קרב וירטואלי, במקום להכין אותם בצורה נאותה למלחמה. צא וראה:
האוגדה כשלמות אורגנית איננה מתאמנת ככזו, אלא שכל שבר מתאמן לעצמו ובעצמו. מה שמביא לכך כי מפקד האוגדה למרות היותו עדיין דרג פיקודי טקטי מובהק, כזה שלעיתים אמור לנהל את הקרב גם מתוך תצפית עין ישירה, רואה את אוגדתו בשלמותה, ויכול לחוש בממדי כוחו, רק בהישלחו לשדה הקרב לקראת תחילת המלחמה, ותכופות, רק לאחר שכבר נקלע ללחימה ממש. זאת גם ההזדמנות הראשונה לכל אחד ממרכיבי האוגדה, לחוש את השלמות האוגדתית, ואת היותו ופעולתו חלק משלמות זו. מצב זה הוא אבסורד, משום שהניתוק והפירור בתקופה שבין המלחמות, הנה תוצאה של "סידור עבודה ארגוני" בלבד. אכן, כל אלמנט באוגדה אומנם מתאמן במלואו ובמלא הסד"כ, אלא שזה מתאמן בעצם לעצמו, ללא שאר המרכיבים, שבלעדיהם הוא "שבר" ורק עמם הוא, שלמות". התוצאה:
- הגדודים והחטיבות מתאמנים לקרב הגדודי / החטיבתי – קרב הקיים רק במציאות שטחי האימונים, בשונה לחלוטין מזה המתקיים בשדות הקרב.
- הארטילריה, ההנדסה, והתחזוקה האוגדתיים – מתאמנים ל"קרב הארטילרי", "ההנדסי" או "התחזוקתי", כמאמץ עצמאי – אך מנותק מהמציאות.
- מפקדת האוגדה המפקד ומטהו, לומדים לתפוס את הקרב האוגדתי במושגי אימונים, תרגילים שלדיים, ומשחקי מלחמה – שם ההגעה ל"פתרון הנכון" מסמן את סוף האמון, בעוד שבמלחמה הפתרון הנכון (שלאחריו מתגבשת תוכנית ), מהווה שלב ראשוני בנוהל הקרב המתנהל לפני ובמהלך המלחמה.
- מושגית, התוצאה הגרועה והרת שלילה ביותר נובעת מכך, שתפיסת הזמן והמרחב האוגדתית, שהיא שדרת עיצוב תמונת המצב והערכתה, מתעוותת באופן חמור. משום שלא נתן לביים מושגי זמן ומרחב, זולת בחינתה של תוכנית מבצעית וגם זו באופן נקודתי.
- פגע נוסף הנחזה כמאמץ לחיסכון / המנומק בניצול זמן האימון, מגולם בתרגילים בהשתלת סוגיות בכמות שאין דומה לה במלחמה. כאילו מדובר באימון גופני/ ואו משמעת מים, לחישול המוח והגוף. לפי כך וכדי לעמוד במטלות (כיבוש המזה"ת בשלושה ימי תרגול), נדרשו תוספות אמצעים וכוח אדם כאסמכתא להקמת אגף נוסף/ ואו מדור. כך שמדי תרגיל הוכפלה מפקדת האוגדה (ואתה מפק' הפיקוד המרחבי והמטכ"ל) לסד"ג של גודל של חטיבה. מעשה המהווה מקור לבזבוז משאבים, וחמור אף יותר, בהפיכת המפקדה למטרה רכה לאויב. כל השטות הזו נומקה "כלקחי התרגילים", מבלי דעת כי צורך זה מהווה מענה למתאר וירטואלי, המצוי אך ורק בדמיונם הפרוע של המאמנים.
- מניתוח המלחמה בולטת לטובה איכות הטכנית של גורמי הלחימה, ובהם תותחנות טנקים ארטילריה והנדסה ברמה טובה ואף יותר. מה שמשקף כי הללו מרבים להתאמן לעצמם במתקנים היחידתיים. אלא שבמציאות שדה הקרב היחס בין האיכות הטכנית לממדי יעילותם במישור היחידתי, הוא הפוך – אוגדה מנוהלת היטב עם תותחנות טנקים בינונית, תהיה יעילה הרבה יותר מאוגדה מפוררת למעשה, עם תותחנות טנקים מעולה.
לפי אלה ברור כי בשיטת אימונים קלוקלת שכזו, מצליח צה"ל לקזז ביכולתו המבצעית – טוב בהרבה מכול אויב. וגם בזה אין די. בלי דעת לשינויים שחלו בבנין צה"ל, והמשתמע מהיות "האוגדה הקבועה" עוצבת יסוד לקרב היבשה, מתמידים קברניטי צה"ל לדורותיו בשימור דפוסי "תוכנית עבודה השנתית" – ללא הבחנה להיותה גורם המונע הוויה אוגדתית. משום שבתוכנית הקיימת, מהווה הגדוד את יחידת היסוד, ומתגייס לתעסוקה מבצעית ולאימונים – בעוד האוגדה והחטיבות מאופסנות במחסני החרום. כלומר, צה"ל מקיים שתי הוויות חיים. האחת לשגרה, והשנייה למלחמה. מה שמבטיח את חוסר כשרותה של האוגדה הקבועה, ומסד לבזבוז אדיר של משאבים וציפיות. כי זאת לדעת:
האוגדה הקבועה הוקמה בצה"ל לאחר עשרים שנות לבטים: כוחות בסד"ג של אוגדה הופעלו כמאמץ משותף כבר במלחמת העצמאות. "בקדש" הופעלו שתי אוגדות משימתיות, וארבע כאלה הופעלו "במלחמת ששת הימים". אחריה הוחלט להפוך את "המשימתית" ל "קבועה", בהשקעות גדולות פועל גידול וחיזוק תקורות המפקדה, לרבות הקמת מסגרות, והפיכתם של אגדי ארטילריה ותחזוקה "אוגדתיים" כמסגרות קבועות. כל זאת במטרה לנצל את "הקביעות" כמכפיל כוח, וכמענה לתקופת המעבר הקצרה שבין רגיעה למלחמה, ובהרכשת נוהלי עבודה / ולחימה משותפים. אלא שבפועל כבר במבחן הראשון (במלחמת יוה"כ) וגם במבחנה השני (מלחמת של"ג) בשלישית (לבנון השנייה) וברביעית (
עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן) התמוטטה תפיסת האוגדה הקבועה לחלוטין:
כדי כך שכל אוגדה הורכבה מחטיבות לא אורגניות, שהורכבו מגדודים מכל הבא ליד, ואלה לעיתים רבות הורכבו אף מפלוגות לא אורגניות. הסיבות לקריסת האוגדה הקבועה, שהפכו את ההשקעות העתק לבזבוז, נבעו כולם מתפיסת אימונים קלוקלת ומתוכנית העבודה השנתית – אשר הבטיחה את התפוררות האוגדות הקבועות:
- כאשר בזכות תוכנית העבודה הובטח כי כל תת גורם אוגדתי יתאמן לעצמו, תוך הבטחה לשימור פערי רמה בין היחידות האוגדתיות. וגם ישמר הפער בהבנת הנקרא בין אלה, בחוסר יכולת קריאה ודיבור בשפה מבצעית אחודה.
- זאת על כן הסיבה כי לפי תפיסת האימונים ותוכנית העבודה השנתית, לא היה טעם לראות את "האוגדה הקבועה" כקבועה. זולת ראייתה כמאגר אדמיניסטרטיבי של יחידות, שבה יתפקדו היחידות במסגרת "זרה", באותה יעילות/ או אי-יעילות כביחידה " הקבועה". ולכן היה זה טבעי שממש ערב המלחמה יאורגנו כוחות השדה בצוותי כוחות אד הוק – כאוגדות וכחטיבות משימתיות. מכך יוצא כי צה"ל שילם את מלוא עלות "קביעות" האוגדות, אבל ויתר על כל יתרון הטמון בו. והפסיד עוד, מהיותו מושת על "האוגדה הקבועה", אך פועל ומפעיל את האוגדה "כמשימתית" – נוצרת התחושה כי האוגדה פשטה את הרגל, מסד לתחליפים חסרי בסיס אמיתי.
הכתבת גרף האימונים בכפיפה לגרף התעסוקה המבצעית, תרומה/ ומסד "למנטליות בט"ש", ופגע רע בעיתות חרום . צא וראה:
- גם אם נקבל את הקביעה בדבר חשיבות ה-תע"מ לתפקוד האימונים, אין כל צידוק או הכרח, שגרף תעסוקה מבצעית יכתיב את גרף שיבוץ האימונים של היחידות.
- השפעה זו על קלקוליה מנציחה את עצמה, משום שגרף שנה זו נבנה כהמשך לגרף השנה שעברה, ומשמש בסיס לגרף של השנה הבאה. תוצאה: חיזוק ומתן נימוק/ צידוק לתופעת שבירת האוגדות לצורכי אימונים. למרות שמכך, הופכת האוגדה משלמות מבצעית ואחודה, למאגר אדמיניסטרטיבי גרידא של " ערמת" יחידות סתמית.
- האמור לעיל הוא מן ההשפעות השליליות היותר חשובות – כלומר, פגע רע בהכנות לכשרות ומוכנות למלחמה. זאת הסיבה האחת והקובעת – שבה רגיל צה"ל להיכנס למלחמות כאשר הוא שקוע מדי "במנטליות בט"ש". וגרוע מזה, בהשלכות בארגון וניהול "מכווני בט"ש".
- ארגון מערך האימונים היחידתיים על גרף המשבץ את יחידות המשנה בנפרד כל יחידה ו"בשמה הפרטי", הוא כה מורכב ומסובך, כדי כך שמרווח הגמישות שבו מתאפס לחלוטין.
- התוצאה: די באירוע חריג כלשהוא, מלחמה/ מצב חרום כדי למוטט את כל הגרף. וכן, כאשר מתעוררת דרישה להחשת קצב ו/או צורך להכפלת כמות המתאמנים, למשל: עקב ההכרח להטמיע במהירות (בתוך שנת אימונים אחת ) את לקחי המלחמה שהסתיימה היותר חיוניים/ קריטיים ולכל סד"כ השדה – אין כל אפשרות לעמוד בדרישה, ואפילו לא בחלקה, אלא במחיר "אלתורים" יקרים ובעיתיים, בעצמם בעלי יעילות מפוקפקת.
- כפילות בגיוס המילואים. ליקוי עקרוני, המתבטא וקשור ספציפית בכשלים, תוצאה מאי מביסוס ארגון האימונים על האוגדה. יוצא מכך כי יחידות שאינם נקראים לאימונים במסגרת האוגדה, ובכל זאת מאורגנים תקנית באוגדות – נקראים לשמ"פ מעל ומעבר לנדרש. וזאת משום שאימון/ תרגול בסד"כ אוגדתי מלא, כמו תרגיל גיוס ואו תרגיל אוגדתי, מתבצע בנוסף לאימוני/ תרגול יחידות המשנה בנפרד. נעיר, מדובר בכפילות המגלמת בזבוז כפול ואף משולש. יוצא מכך כי גורמי האוגדה לרבות מפקדתה, אם ירצו לפקח על אימוני גורמי המשנה ו/או להשתתף בהם, יהיה עליהם להתייצב לשמ"פ בתקופת כל אימון גדודי/חטיבתי בנוסף לאימון יעודי שלהם. מה גם שהנזק הנגרם מבזבוז ימי המילואים מכפיל את עצמו, משום התרומה השלילית מאימון פרטני של יחידה בנפרד, בשונה מהידרשותה במלחמה להלחם במסגרת האוגדתית