קצת קשה לעקוב אחר האירועים השוטפים בתחום הפוליטי ואחר ההתבטאויות המאלפות של פוליטיקאים. שתי סיבות עיקריות לקושי: אחת כי התכיפות שלהן גדולה ושניה כי הן כל כך צפויות. מה שמעניין באמירות של הפוליטיקאים זה שהמסרים שלהן עשויים להתהפך מן הקצה אל הקצה בתוך זמן קצר. תלוי באינטרס המיידי. אבל בכל מקרה, קשה להסביר אמירות נחרצות שלהם רק על יסוד אינטרס שצץ לו ברגע נתון, וביחוד שחלק מהן פשוט מופרכות מיסודן. יותר מסתבר שמדובר במשהו שורשי לגמרי שנחשף באמירה כזו או אחרת. חשיפה של השקפת עולם מובנית גם אם היא מסותרת. בעיקרון זה נכון לכל אמירה של כל אדם, אלא שלא כל אדם זוכה להד תקשורתי כמו הפוליטיקאים.
וזה על דרך הפירוש החסידי לאמירות של ארבעת הבנים בליל הסדר: חכם מה הוא - אומר. רשע מה הוא - אומר. וכן הלאה. כלומר, האמירה מגלה את מהותו של האומר, הן לטוב והן למוטב. לכן אמרנו בשבוע שעבר שהתנצלות של סגן הרמטכ"ל לא תעלה ולא תוריד, כי הבעיה היא ביסוד הרעיוני שהניע את אמירת הדברים. רעיון דומה הבענו כבר מזמן לגבי סר הביטחון כאשר הגדיר את נערי תג מחיר כטרוריסטים. אם זו השקפת העולם שלך, אם כך אתה מתייחס לגילויי מחאה על הפקרת הביטחון, הרי שאתה לא באמת שר ביטחון. אז כעת מדברים על חילופי אישים במשרד הביטחון. שמעתי שואלים אם הנכנס טוב יותר מהיוצא. עניתי שהבסיס דומה, שניהם פוליטיקאים.
בסיס רעיוני רדוד
ההבדל ביניהם הוא שהיוצא מבקש לחנך אותנו, שלא נתבהם חלילה, שלא נהיה נאצים ר"ל. לעומתו, הנכנס קשוב יותר לדעת הקהל. ומכיוון שהרשתות החברתיות סוערות 'רוצים ביטחון עכשיו', סביר להניח שזה מה שינסה להציע. אבל אלה הבדלים באופי של האישים, לאו-דווקא בבסיס הרעיוני. כי לצערנו, ברובד הזה בקלות אפשר לזהות חוסר גדול מאד. חוסר בשורשים. סר הביטחון דיבר לאחרונה על כך ש"צריכים לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת הרוחות". בעבר כתבתי כאן על כך שצריכים לנווט לפי מצפן ולא לפי מצפון, יש הבדל? תלוי מהו המצפן. מצפן ומצפון אלה מלים דומות שהמרחק ביניהן גדול מאד. מצפן הוא אוביקטיבי לחלוטין מצפון זה מה שמרגיש האדם ברגע נתון.
המצפן היחיד
התורה בכלל ובפרשת השבוע בפרט מציעה לנו את המצפן המוחלט וגם מתריעה מפני הסתמכות על המצפון (ויקרא כה): [א] וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם--וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַה'. הר סיני זה המקום שבו נכרתה ברית נצחית בינינו ובין בורא עולם ומנהיגו. רש"י שואל: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? והלא כל המצות נאמרו מסיני. אז מדוע דווקא במצווה זו מודגש שנאמרה בהר סיני? בהמשך הפרשה אומרת התורה: [כ] וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. שאלה חוקית לחלוטין וגם מצפונית. הרי צריך להביא אוכל הביתה, מאיפה נביא אם לא נעבד את האדמה? והתורה עצמה אומרת שזה בסדר לשאול.
השמיטה כמשל
אבל התורה גם משיבה: [כא] וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. על-פי טבע, יבול האדמה פוחת משנה לשנה. צריכים לתת לה מנוחה מדי פעם. כי אם מעבדים רצוף, בשנה השישית האדמה כבר חלשה ולא סביר שתתן יבול רב. והנה התורה מבטיחה כי דווקא בשנה השישית היבול יהיה רב יותר, פי שלוש. מסקנה: התורה דורשת מאיתנו לדבוק בהוראותיה גם תוך התעלמות מחוקי הטבע, כי מי ששולט בטבע זה הקב"ה ומה שהוא מבטיח הוא גם מקיים. מצוות השמיטה מבטאת יותר מכל מצווה אחרת את ההיצמדות למצפן של התורה. לכן ביחס אליה במיוחד מדגישה התורה כי היא נאמרה בהר סיני, במקום ובזמן שבו נכרתה הברית בין הקב"ה ובינינו.
ללמוד תנ"ך
אז נכון, גם בעבר וגם בימינו נכנעו רבים לחששות הכלכליים ולא העזו להפסיק את עיבוד האדמה. אבל מי שהתגבר על החששות והעז לשמור שמיטה, ראה במוחש את התקיימות ההבטחה. נכון, לא כולנו כאלה גיבורים כמו שומרי השמיטה, אבל כולנו אמורים לדעת מהו המצפן שלנו, התנ"ך בכלל והתורה בפרט. ואם כבר הזכרנו את זה, אוסיף שיש רגלים לסברא שהניתוק מהתנ"ך הוא הגורם העיקרי לרדידות הרעיונית המכה בנו לאחרונה בכל עוזה. דומני כי עם כל הכבוד והחשיבות ל"חמש יחידות מתמטיקה" טוב יעשה שר החינוך אם ישיב לתנ"ך את כבודו האבוד ויחזיר אותו לתוכנית הלימודים בסגנון הישן והטוב. בסגנון שבו למדו אבותינו. סגנון המוליד אהבת ארץ ישראל בלי תנאים.