....ואני אומר לכם כי הולכת וגודשת סאת אי-הנחת, והיא תעבור על גדותיה ותרחץ את הקהל מחוסר האונים המשתק אותו, והוא יקום, ויעשה שינוי. הוא לא יקום מימין, ולא יקום משמאל, ולא יקום מבתי המדרש, ולא יקום מן הפקולטות, ולא יקום מן הערים ולא מן הפריפריות, אלא מן המחנה הגדול של אנשים שונים ומגוונים, והגונים, שיידרשו מעצמם, כולם יחדיו, להעניק לילדיהם ירושה של ארץ מטוהרת מן האדים הרעים העולים מתוכה ומציקה כל כך לנשימתה.
הם יודו, כי הצורך הנפשי העמוק להשתייך לחברת מופת, הוא צורך של כל האדם, שיש בו ממידות האמונה באלוהים ובאדם, שיש עימו הודאה כי ימין או שמאל או דביקות דתית או דביקות בערכי יסוד אתיים בכלל אובדים כולם אם הם הופכים לדווקניים, ומתקיימים כולם אם הם שומרים על ייחודם בתוך הגדרות של חברה מתוקנת, סובלנית, דוברת אמת בלבבה ואומרת אמת בכיכרותיה, שומרת לשונה מרע ושפתותיה מצווחה מחרישה כל קול אחר.
הצוותא הזאת המשותקת היום מאובדן האמונה כי יש בידה לשנות את הכניעה לכוח הדורסני של האקסיומה המורעלת כי תכלית השלטון הוא לשלוט ושהאקסיומה כי תכלית השלטון הוא לשרת היא אינפנטילית או נאיבית או אוטופית או כל כיוצא הסתייגויות ממה שבעצם כל אדם כשהוא ער לתחושותיו רואה כאקסיומת חיים.
הבוטות הלכה גשר אחד רחוק מדי. כל גאוניה יידעו עוד מעט כי מעריציהם היו שבויים בחוסר האונים שהם גזרו על עצמם, אבל למן הרגע שהגשר היה לגשר אחד רחוק מדי, הם לא יחצו אותו עמהם, הם יעמדו, יפנו כה וכה, ויאמרו 'את אחי אני מבקש', ימין ושמאל, וכלל ישראל.
ואת האמת ואת השלום אהבו.