אין חג בחגי ישראל שתכניו לוטים בערפל כמו ל"ג בעומר. המקורות ליום זה דלים, ואין לו איזכור מפורש בתורה, במשנה, במדרשים, בספרות או בכתבי הרמב"ם. תשאל ילד על מקורה של מדורת ל"ג בעומר, שאת העצים להבערתה הוא אוסף מלפני פסח, והוא ימלמל משהו על אלפי תלמידים שהיו לרבי עקיבא ומתו במגפה שנפסקה בל"ג בעומר.
אך האמנם זה מה שכתוב בתלמוד, שנערך כ-300 שנה מאוחר יותר? "אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת עד אנטיפטרס וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שמם. עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושְנָאָהּ [לימדה] להם - ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון ור' אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה אותה שעה... וכולם [התלמידים] מתו מפסח עד עצרת [שבועות]" (יבמות ס"ב, ע"ב).
האם ל"ג בעומר נזכר בטקסט המשמש אבן יסוד לקיומו? כלל וכלל לא. לדעתי המספר "שנים עשר אלף זוגים", שהם 24,000 איש שמתו במגפה, הוא מספר מטאפורי שנלקח מספר במדבר שבו מסופר (כ"ה, ח'): "ותעָצַר המגפה מעל בני ישראל, והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף".
אם כן, מהו ייחודו של ל"ג בעומר, או מה הסיבה למסיבה? שבאותו יום פסקה המגפה? נו, אחרי מגפה ב-24,000 איש יש סיבה למסיבה? האם יש למישהו רצון לחגוג סביב מדורה?
פתח לתורת הסוד
חלפו כמה מאות שנים, עד שרב האי גאון מבבל מזכיר את מנהגי ספירת העומר, תוך שהוא מביא טעמים שונים ומנוגדים למנהגי האבלות בימי הספירה. מכאן שאף בימיו טעמי היום לא היו ברורים. רב האי גאון מזכיר שלושה מנהגים: לא להסתפר, לא להתחתן בימים אלה, לא לעשות מלאכה משקיעת החמה. אינני מכיר מישהו מהמקפידים על ספירת העומר וממקיימי "מצות" המדורה בל"ג בעומר, המקיים את הסעיף השלישי. אז את הסעיף השלישי לא מקיימים, ולשניים הראשונים נוספו חומרות ככל שאפשר לייבא מתעניות אחרות בלוח השנה היהודי.
אך נחזור לל"ג בעומר. מיעוט המקורות וחוסר הבהירות פתח בפני תורת הסוד והמסתורין (הקבלה) מקום להתגדר בו. לפי המסורת, בל"ג בעומר נפטר ר' שמעון בר יוחאי, שלפני מותו גילה לתלמידיו סתרי תורה ואת סודות הספר המיוחס לו, הזוהר הקדוש. ראוי להסתייג: לדעת המחקר המדעי הזיהוי מוטעה, וספר הזוהר נתחבר בצפון ספרד על-ידי ר' משה די-לאון בסוף המאה ה-13. לפנינו שתי מסורות שונות למהותו של ל"ג בעומר. לדעת אנשי ההלכה מקור החג בעצירת המגפה שהביאה למותם של רבים מתלמידי רבי עקיבא. לדעת אנשי הקבלה סיבת החג נעוצה בהיותו יום פטירתו של רשב"י, תלמידו של רבי עקיבא.
יש גם שני מקורות מרכזיים להדלקת המדורות. לפי דעה אחת, ראשיתו של מנהג ההדלקה במרד בר-כוכבא, כאשר השיאו משואות-מדורות כדי להודיע על תחילת המרד ועל נצחונות שהושגו. דעה אחרת מוצאת את מקור הדלקת המדורות בספר הזוהר שבו מסופר, כי בעת פטירתו של רשב"י בל"ג בעומר, נתמלא ביתו אור גדול ואש שלא פסקה כל אותו היום. את קברו של רשב"י מזהים במירון ועל כן מתכנסים שם המונים ביום פטירתו משתטחים על הקבר, מדליקים נרות ומקיימים את טקס ה"הדלקה".
שתי גישות לבר-כוכבא
לפני שנפרט סיבות נוספות למדורות, נתמקד קמעא בר' עקיבא ובבר-כוכבא, מנהיגי המרד בשנים 135-132, מרד שתוצאותיו האיומות מסוכמות על-ידי ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס: "חמישים ממצודותיהם העיקריות [של היהודים] ו-985 מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. 580,000 איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש אי-אפשר היה לברר. כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה" (תולדות הרומאים 60, 14). היש בתוצאות אלו של המרד סיבה לקיום אירועי שמחה כלשהם?
מה היה שמו של מנהיג המרד: בן-כוזיבא - כפי שכינוהו חכמים, האיש שהכזיב או שבא מאכזיב, או בר-כוכבא, מלשון כוכב, כלשונו של ר' עקיבא "'דרך כוכב מיעקב', זה מלך המשיח"? וסביר ששמו היה בן כוסבא, כפי שכתוב באיגרות שנתגלו במערות שבאזור ים המלח.
מקובל לראות בר' עקיבא מנהיג רוחני של המרד, ובבן-כוסבא את המנהיג הצבאי. שניהם נושאים בשורה פוליטית-משיחית, המנוגדת לחלוטין להשקפתו של רבן יוחנן בן-זכאי, המחדש הגדול של היהדות אחרי חורבן בית המקדש השני וכישלון המרד הגדול ברומאים.
השמות שכינו בהם את מפקד המרד ביטאו השקפות פוליטיות נוגדות. חכמים שהתנגדו למרד, ואשר דגלו בהשלמה עם השלטון הרומי כרע במיעוטו ועמלו בתהליך השיקום הרוחני, כינו אותו "בן כוזיבא" מלשון "כזב". ואילו ר' עקיבא, שנשא את בשורת הריבונות הלאומית ושלטון התורה, ראה בבר-כוכבא משיח המביא את הגאולה המיוחלת. לא פלא אפוא שנגדו מתייצב ר' יוחנן בן תורתא ומתריס: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן-דוד לא יבוא!" (ירושלמי, תענית פ"ד, ה"ה).
1 במאי האירופי
שתי דעות נוספות הועלו לסיבת הדלקת המדורות. ייתכן שזהו מנהג קדום מאוד הקשור ל"חגי המיומס" המוכרים מתקופת התלמוד. אלה חגים מקומיים: שבט, משפחה, כפר שבהם היו יוצאים לזבח, אכילה ושתייה סביב מדורת ענק. מדרש תנחומא מציין: "כל שבט היו לו מיומס בפני עצמו".
דעה נוספת העולה במחקר המדעי גורסת, כי מקור הדלקת המשואות במרכז אירופה של ימי הביניים, כאשר נהגו (ויש שעדיין נוהגים) לצאת ב-1 במאי ליערות, להדליק מדורות, לשחק בחץ וקשת ולזרוק תפוחי אדמה לאש. הסבר זה מלא יותר, כיוון שהוא כולל בתוכו גם הסברים למנהגים השונים של החג.
בשנים האחרונות הולך ופוחת מספרם של השוקדים על הכנת חץ וקשת כדי לחגוג את ל"ג בעומר. לדעת אלה המקשרים את היום עם מרד בר-כוכבא, מתפרש השימוש בחץ וקשת כמסמן את "ללמד בני יהודה קשת". לדעת הנוהים אחרי רשב"י, מסמלת הקשת בצורתה הקמורה את הקשת בשמיים שלא נראתה בימיו, שכן זכותו וקדושתו של רשב"י הן שהגנו על ישראל.
התנועה הציונית אימצה את ל"ג בעומר בכלל ואת דמותו של בר-כוכבא, מנהיג המרד ברומאים, בפרט. בר-כוכבא סימל את האנטי-תזה ליהודי הגלותי כפוף הגב. מפקד המרד שימש סמל למאבק לאומי לעצמאות מדינית. ר' עקיבא הוא האידיאולוג הקדום של הציונות הדתית, שאת תנועת הנוער שלה "בני עקיבא" קראה על שמו. ב-1885 נוסד ארגון "אהבת ציון" במסגרת טיול ל"ג בעומר. בוורשה היה ל"ג בעומר יום תנועות הנוער הציוניות. והמסורת בגולה עברה לארץ-ישראל. בל"ג בעומר של שנת 1941 הוקם הפלמ"ח. כעבור שבע שנים, בל"ג בעומר של 1948, ניתנה הפקודה לייסוד צה"ל.