"ספין", במובן של רעש-סרק, או נסיון לדוג במים עכורים, היא מהמילים השכיחות ביותר בלקסיקון היומי שלנו מזה זמן. ספק אם רבים שואלים עצמם כאשר הם משתמשים במלה זו למה הם מכוונים באמת.
"ספין" היא מילה שכיחה בביקורת שמוטחת באדם או מופנית לגורם שמיחסים להם אמירה שאין מאחוריה ממש. לאחרונה מתמקד השימוש במלה זו בכוונה לומר שדברי המבוקר אינם נכונים, שלמים או מדויקים. או שאינם "מידתיים", כלומר: מנפחים נושא מעבר לממדים האמיתיים הראויים לו, או מנסים לשוות לו משמעות או כוונה שאינן נובעות ישירות מהפירוש הרגיל של המילים שאמר.
שימוש שכיח במילה "ספין" אומר למעשה, שרוב הדוברים ניצבים א-פריורי במגרש החשודים, שבו "חשדהו" קודם ל"כבדהו". אנשים שהמלה "ספין" מקושרת לשמם בשיח הציבורי אמורים להיות מזוהים עם שקרנים מובהקים או פתולוגיים.
ממציאות זו מתבקשות שתי מסקנות עצובות ומדאיגות:
ראשית, שברוב מילות הביקורת המקושרות למלה "ספין", יש לפקפק א-פריורי. שהרי אחד מן השניים: או מבצע "הספין" שקרן, או מי שמיחס לו ביצוע "ספין" הוא השקרן; העניין הופך משאלה של עובדות ניתנות לבחינה ולהוכחה, לשאלה של אמון בדוברים. אם אתה סומך על המאשים, אזי, ללא קשר לכך אם הוכיח את טענותיו, אתה מצדד בעמדתו; אם אתה מאמין במואשם, תמיכתך נתונה לו, גם אם אינך מכיר את המקרה או את העובדות.
שנית, אין צורך להתאמץ ולספק עובדות המוכיחות ומגבות טענות או האשמות כאלה ואחרות כלפי הזולת; די בכך שאתה אומר אותן בחוגים השותפים לדעתך, או שדבריך מצוטטים על-ידי אמצעי תקשורת מן המילייה שלך, בכדי שיהפכו לאמת שאין להרהר בה או לערער עליה. שיח ציבורי בתנאים כאלה הוא שיח חרשים, וביקורת, גם כשהיא נכונה, מבוססת על עובדות ומוכחת, מוכחשת א-פריורי ללא בחינה רציונלית, רק על יסוד זהות הגורם המבקר - דעה קדומה כרפלקס מותנה. כאשר התופעה מחריפה ומתרחבת, אנו גולשים במהירות לעבר "ספינומניה"
דעת קהל
"
ספינומניה", מאפיינת מצב שבו מתאבנים מנגנוני השיח הציבורי הנורמלי, מתנוון הקשב לזולת והדיון עובר משיקולים הגיוניים והסתמכות על עובדות
לזיקות אמוציונליות מוטות אמון עיוור בדוברים או במעצבי דעת-הקהל. מדובר בסימפטום חמור המעיד על שסעים חברתיים עמוקים, שמתקרבים למצב של
"חרשות נקנית" על-ידי קבוצות-דעה הומולוגיות מול קבוצות-דעה הומולוגיות אחרות. דמוקרטיה איכותית משתמשת בשני כלים מרכזיים לקבלת החלטות: א. דיאלוג שמטרתו להגיע לפשרות שייתרו הכרעות פורמליות של רוב ומיעוט; ב. הצבעת-רוב, שבה ההכרעה היא חותכת ונטולת פשרה. ולפיכך, כאשר האיזון בין שתי הגישות משתנה בברור לרעת גישת הדיאלוג, מתפתחת מציאות שמחדדת ומקצינה ניגודים.
מציאות זו גם מחדדת את השאלה מהו הליך דמוקרטי תקין: הכרעות רוב ומיעוט, או מסירת סמכויות ההחלטה בידי צד שלישי - בתי המשפט, התקשורת הרשתות החברתיות או "סתם" הרחוב;
הליכים שמפקיעים מידי הריבון את זכותו היסודית להחליט ולחוקק חוקים. להערכתי, הביקורות אותן סופג בית המשפט העליון מידי הציבור בשנים האחרונות, במינונים גדלים והולכים, נובעות בין היתר מהתפתחות ממין זה. זאת לאחר שבית המשפט, ניכס לעצמו, על דעת עצמו, את סמכויות ההחלטה האולטימטיביות, בהנמקות שאינן מגובות על-ידי חוקי המדינה - למעשה, סמכות שיפוט שרירותית.
כאשר מחלוקות בציבור נוגעות לנושאי ביצוע, ועוד יותר כאשר הן מתיחסות לנושאים עקרוניים -אבל מנגנוני ההתמודדות מולן ודרכי הפתרון מוסכמים - אין החיים פשוטים, אולם הדרך סלולה. כאשר נחסמים מסלולים אלה, מחריף חוסר האמון, ומקצינות דרכי ההדברות וקבלת ההחלטות. על-כן, מומלץ מאוד להיפטר במהירות ובאופן מלא משיח "הספינים", בכדי למתן מעט ולשכך את הקיטוב החברתי הקיים.
עובדות, הגינות, שימוש רציונלי בכלי תקשורת וריסון אמוציות "פראיות" הם צו השעה.