לא היה יום גדול לעם ישראל כאותו היום בו פרצו הצנחנים את שער האריות ורצו באלכסון על במת הר-הבית, מחפשים את הכותל המערבי ("לכן כה אמר ה': שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה" זכריה א טז').
שלושה שבועות קודם לכן נערך מצעד צבאי מעורר רחמים ברחובות ירושלים. הסכמי שביתת הנשק עם ירדן אסרו הכנסת טנקים ונשק כבד לירושלים, לא היה מטס של חיל-האוויר, והעיניים נישאו אל הר-הבית ששכן בשבי. על פני השטח הייתה ישראל חלשה, מיואשת, אבל עמוק פעלו כוחות אדירים שהשתחררו ברגע אחד. בתוך שישה ימים היינו על הר-הבית ועל הגולן, על הירדן ועל הסואץ ("ויאמר אלי המלאך: מה אתה רואה? ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגולה על ראשה,ושבעה נרותיה עליה... ושניים זיתים עליה... ויען ויאמר אלי לאמור, זה דבר ה' ...לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, ...ושתי שבולי הזיתים... שני בני היצהר". זכריה ד').
19 שנה בלבד חיינו בתוך הקו הזמני. כבר 49 שנה אנו חיים בלעדיו. ערב מלחמת ששת הימים סבבו רבנים בפרברי תל אביב וקידשו חלקות אדמה לבתי קברות המוניים. סוריה, מצרים וירדן סגרו עלינו בטבעת חנק, מצרי טיראן נחסמו, ורוב אזרחי ישראל חששו שישראל תושמד במלחמה הקרבה. בתל אביב חפרו שוחות והדביקו סרטי נייר דבק על השמשות ( "ויען מלאך ה' ויאמר: ה' צבאות, עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה,אשר זעמת"?, זכריה א' יב')
העבר והעתיד
וכשבא ישראל ועלה לראשונה אל הר-הבית, וירד אל הכותל, ולצד הכותל, מתחת לקשתות האבן הענקיות, היה פיר וורן, אותו חפר מאה שנים קודם לכן הבריטי צ'רלס וורן, ובעומק פלאי נתגלו עוד ועוד נדבכי אבן ענקיים, ומתחת לאבנים ההרודיאניות נתגלו שרידי בית ראשון, וכל מי שעמד בצל הכותל והסתחרר מגובהו יכול היה לראות כי עומקו, במעבה האדמה, כפול כמעט מגובהו על פני השטח ("ואשא עיני וארא, והנה איש, ובידו חבל מידה, ואומר: אנה אתה הולך? ויאמר אלי: למוד את ירושלים לראות כמה רוחבה וכמה אורכה". זכריה ב' 5).
כמכושפים הביטו כולם בשלושת אלפי שנות היסטוריה של עם עתיק. ואולי תמיד היה העם חכם ממנהיגיו, מנהיגים אינטרסנטים, המוכנים להקריב את העבר ואת העתיד למען הווה קצר, רק עוד מעט לשרוד על הכיסא, זה פן ילך לכלאו, וזה למען מצוא חן בעיני הגויים, ותמורתם יהיו מוכנים לכול, גם לוותר על מה שהושג במלחמה ההיא, ובמלחמות אחרות, להלבין את הדם שטמון בכל רגב אדמה, ולחלק את ירושלים, למסור מחציתה לאויב הערבי, לוותר על ההר, לוותר על הבית, על המולדת, ל"התכנס" מי ידע לאן? לא לוותר חלילה על הבית הפרטי, שהרי בדלא-ניידי, כולם מבינים. הבית הלאומי של כולנו, פחות חשוב.( שריה בקרבה אריות שואגים, שופטיה זאבי ערב"...נביאיה פוחזים אנשי בוגדות" צפניה ג') (זאבי ערב-אינם משאירים ולו גרם, אוכלים הכול, ובהשאלה, רוצים למסור הכול, להיפטר מהפיקדון היקר).
על פני השטח דומה לעיתים שקורח וכל עדתו, ודתן ואבירם הם השולטים, שהמלשינים הרצים להלשין שיהודים בונים בית חדש בנחלת אבותיהם הם עדרים, עדרים, ולכאורה צועדים מסיר הבשר אל קברות התאווה, ויהודים נוסעים לאכול מילקי בברלין, ויש שנראה כי הכול נטול חזון, אך אין זה לבב כולם. יש בעם הזה סלעים רבים, צורים וצוקים, שעליהם אפשר להישען בביטחון, והם חיים בכל יום את החיבור של הנס ההוא, של אותם שישה ימים מופלאים ("כה אמר ה': שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים, ונקראה ירושלים עיר האמת, והר ה' צבאות הר הקודש...עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, ואיש משענתו בידו מרוב ימים ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה" זכריה ח').
הילילי ושמחי בת ציון, כי בא חגך.