אני מנוי על המהדורה העולמית של הניו-יורק טיימס. לעיתון זה, על מעלותיו, תכונה מוזרה, בולטת, של היסחפות עם אובססיות. כך, למשל, במשך שנה בערך לפני אולימפיאדת החורף בסוצ'י היה מבול של כתבות, הערכות, נבואות, על שגיונותיו של פוטין, על כך ששום דבר לא יהיה מוכן בזמן, על מפולת השלגים שמועדת להתרחש באתר, וכיו"ב. יותר מאוחר, לא היה יום בלי שפע כתבות וידיעות על המשבר היווני. נושא ראוי, אלא שעם פרוץ משבר הפליטים לפני כשנה, נעלמה יוון לחלוטין, לחלוטין, מנופו של הניו-יורק טיימס. ההיסטוריון העתידי שיבסס מחקרו על גליונותיו של עיתון זה, יסיק בודאי שבאורח פלא כלשהו נפתרו בן לילה בעיותיה של יוון.
אבל אין, ולא היתה, אובססיה כמו אובססית
דונלד טראמפ. מאז תחילת הקמפיין האמריקני הדו-מפלגתי לבחירות לנשיאות, אין יום בני"ט ללא מספר כתבות בנושא טראמפ. לית אתר בגיליון פנוי מיניה: בעמוד השער, בעמודים הפנימיים על ארה"ב, בעמודי הדעות, בעמודי הכלכלה. כשאני מגיע כבר לסוף, ובוחן במבט חטוף את המפה הסינופטית, מתעורר בי החשד שהם עיצבו אותה כקריקטורה על תיסרוקתו של טראמפ. כי באמת הקריקטורה הראשית בעיתון מכוונת כמעט כל יום לטראמפ או לתסרוקתו.
צוות תחקירנים מוכשר עלה על כך שמטוסו הפרטי של טראמפ מסתובב כבר מספר שבועות באוויר לפני שחודש רשיונו. צוות אחר מצא את ספר המחזור של דונלד הצעיר מן הקולג', משנות ה-60. ושם כתוב תחת תמונתו – "דונלד, הבחור שבחורות אוהבות". רק שתדעו. לפני כשבועיים כתב מישהו, ביבושת מקצועית האופיינית לאנשים חושבים, שערב שתי מלחמות העולם ב-14 וב-39, ניתן היה לאבחן "טראמפים" בפוליטיקה העולמית. ומכאן נפרץ הסכר וניתן ההיתר לכתוב בפירוש, כמעט כל יום, שדונלד יביא מלחמת עולם (וכמובן גרעינית, כי דונלד מעליב את הסינים).
לפני כשבועיים אמר דונלד משהו כזה בענייננו: "הם חופרים להם מנהרות, אז למה שהם לא יבנו בהתנחלויות?" – נשמע קצת כמו
מירי רגב... ובגילוי הוגן, אינני מבין בדיוק מה הקשר בין מנהרות להתנחלויות. אבל שיעור הדברים, לפי השערתי, הוא כזה: הרי מדברים (אצלם? – אצלנו!) על פשעי הציונות בבנייה בהתנחלויות? אז שאלה שרואים "פשעים" יבואו קודם כל בידיים נקיות. לא של כאלה שחופרים מנהרות טרור מתחת לגבול, ע"מ לצוץ מרצפת גן-ילדים או חדר אוכל של קיבוץ, ולזרוע מוות.
ולפני כמה ימים בלבד אפשר היה לראות התייחסות אופיינית של הליברלים האמריקנים לנושא המנהרות. בכתבה מצולמת, מכמירת לב בעיתון... תנחשו לבד איזה!! העניין הוא הכפריים והאימהות בישובים מן הצד ההוא של גבול הרצועה. בתיהם הדלים בנויים על המנהרות, הם שומעים בלילות את החפירות והתנועה... הכתב האזין למרת נפשם: "בטוח, אבל בטוח, שהישראלים אוטוטו יבואו להפציץ המנהרות, ולהחריב את בתינו". נשאל אם כן, מה אומר על כך דובר החמאס בעזה? והני"ט מצטט: "אנחנו נלחמים באויב מתוחכם, רב זרועי, בעל יתרון טכנולוגי רב. לכן המנהרות מוצדקות מבחינתנו. ותאמינו לנו שאנו משתדלים שזה לא יהיה מתחת לבתים, אבל הרצועה צפופת אוכלוסין".
הנה לפנינו אם כן האנטיתזה הליברלית לגירסת טראמפ: ישראל אימתנית ורבת כוח. לכן מנהרות זה די סביר. אבל בגלל הצפיפות, חפירתן קרובה לאזרחי הרצועה בגבול. (שימו לב שדילגנו חיש על עניין הרצח בגני ילדים וכו', ומעתה אינו מפריע, ואנו חופשיים להמשיך בטיעון). ולכן סמיכות החפירה לאזרחים לא תגונה, ומכאן – באינסינואציה – הישראלים הם הפושעים, כשהם פוגעים בכפריים האלה בגלל המנהרות.
אז הליברלים הם טראמפו-פובים בגללנו? – חה חה חה! ודאי שלא. אלא שהסוגיה המעניינת ההיא מהווה דוגמה מצוינת לדיאלקטיקה מתוחכמת-דבילית כ ל ל י ת, מתוחכמת כך שרק ליברלים יכולים לרדת לעומקה. מין פוסט-מודרניות שכזאת, מפלטו של הנבל המודרני, ש"ברור" שהיא מעידה על יתרון מוסרי ואינטלקטואלי. וכאן אני מפנה לכתבתי כאן מלפני כיומיים (על
הקשר הגורדי).
דונלד טראמפ דוהר, כשהוא סוחף אחריו גיבוי מתגבר של מיליוני אמריקנים, ובחרבו, שבט לשונו בלבד, חותך קשרים גורדיים בזה אחר זה. בערך בתחילת הקמפיין היה אירוע בחירות באולם סגור, כאשר מישהו מהקהל התחיל לשסע את דברי טראמפ. אז דונלד הפסיק, אמר ל"נואם" שזה חוליגאניות להפריע כך, בלי קשר לתוכן, ולכן זה עניין לאנשי האבטחה. הוא המתין, ואז אנשי האבטחה פשוט סילקו את המפריע. פשוט, נכון? אז לא בדיוק.
ה"פשוט" הזה כואב!! כואב מאד!! שהרי שנינות ליברלית, נועזות של מטיפי בשער, ועוד אצל "מסוכנים" כמו טראמפ... נו, אני הרי לא צריך להתאמץ להשלים את הטיעון עבור הקורא. והנה, ממש כמו במקרהו של קוטלר האומלל, התעופפה לה בן לילה, באיבחת פשטות אלכסנדרונית-גורדית, הפריבילגיה של הליבראל, בת כמה העשורים כבר. רישיון להתפרע, לנבל פה, וכיו"ב.
וזהו מה שמפחיד בטראמפ הכי הרבה. לא, זה לא שהוא גס. לא, זה לא שהוא גזען. לא, זה לא שהוא יביא על כולנו מלחמת עולם גרעינית. זה פשוט הפחד הקיומי הקמאי שהוא יפשיט אותנו, הוא כבר מפשיט, מפריבילגיה שפוטרת אותנו ממאמץ אינטלקטואלי ומכל חשבון נפש, פריבילגיה שהיא אושיה בתפיסת הזהות העצמית שלנו, שהתרגלנו אליה כאילו הייתה נחלת אבות.