כשר ומסריח?
הרבנות הראשית היא הגוף הרשמי הממונה על הכשרות במדינה, ומוסמך לקבוע בנושאים אלה. אין לי ספק, שבעמותת 'השגחה פרטית' האלטרנטיבית לרבנות יש רבנים כשרים (תרתי משמע) וטובים העושים את מלאכתם נאמנה ומפקחים על הכשרות במסעדות כהלכה. אולם כשרות שלא דרך הרבנות גם פותחת פתח לשרלטנות בנושא, מצד רבים אחרים, ועלולה להכשיל את הציבור הרחב בסוגיה הלכתית כה יסודית ביהדות.
האם הציבור היה רוצה מערכת רפואה חלופית, מבלי הסמכת משרד הבריאות, למשל, או לקבל מורים שאינם מוסמכים על-ידי משרד החינוך? מדוע אפוא תחום הדת כל כך פרוּץ במחוזותינו, והכל מותר בו? ואם יש ביקורת על הרבנות, צריך לתקן זאת מבית, אך לא על -ידי פריצת גבולותיה וערעור סמכותה, שיסללו חלילה דרך להפקרות ולאנרכיה דתית בישראל, כאשר איש הישר בעיניו יעשה.
אזרחים סוג ח?
מה קורה באגף עיתונות וכתבי עת בספרייה העירונית בית העם בירושלים? אחרי חריקות צורמות בפתיחת האגף כסידרו בשנים האחרונות, האגף כמעט נעול לציבור, והקוראים המגיעים נתקלים בדלת סגורה. והתירוץ, איך לא, מחסור בכוח אדם.
האם המבקרים, משלמי הארנונה כדין, לא פחות מאשר לקוחות ספריית העיון, נחשבים לאזרחים סוג ח' באגף החורג, שהם אינם זוכים לשירותי הספרייה? מה פשר אפליה מקוממת זו?
ואם בכל זאת החליטו שם למעלה לחסוך בכוח אדם, הַצָּעָתִי להם להעביר את כל האגף לספריית העיון, תוך הקצאת פינה מכובדת למדור. אך בבקשה שלא יסתפקו בכמה עיתונים יומיים בלבד, תוך "זריקת עצם" לקוראים המאוכזבים.
כפייה חילונית
חברי תנועת התעוררות התעוררו: מי אמר שירושלים עיר חילונית? לפחות סקר שפורסם לאחרונה מפריך מיתוס זה. מהסקר עולה ש33% (לא פחות) מתושבי העיר הם חרדים, 19% הם דתיים ו-29% מסורתיים. כך שלמעלה ממחצית העיר דתית, וביחד עם המסורתיים קיבלנו 81% (!) שומרי מסורת ברמות שונות בעיר הקודש. רק 19% הם חילונים. בניגוד לתקשורת הרעשנית מדובר אפוא במיעוט חילוני רועם.
אז איך זה שאנו עדים למהדורות חוזרות ונשנות של כפייה חילונית בבירה? ההתנגדות המתוקשרת באוניברסיטה העברית לריקודים נפרדים בין המינים של סטודנטים דתיים בפקולטה למשפטים ביום הסטודנט, היא רק דוגמה אחת לכך. מדוע מצֵרים את רגלי הדתיים לשַמר את אורח חייהם ההלכתי, שהוא אחד מעקרונות היסוד הדמוקרטיים? מדוע חופש הדעה חל רק לגבי אנשים מהמחנה הנכון בעיני החילונים? ירושלים דתיים סביב לה. די לכפייה החילונית.
הכל מעשים
יעקב ליצמן, שר הבריאות, הוא איש עשייה ולא איש דיבורים. מעֵבר להיותו מגַשר קואליציוני, בתוך שנה אחת בממשלה הנוכחית שלל ההישגים שהניב מרשים ביותר. העברת שירותי בריאות הנפש לקופות החולים, שהפכו אותם לנגישים לכלל האוכלוסייה (תוך שינוי התפיסה הבריאה שמחלת נפש דינה כדין מחלה פיזית), אישור קנביס לחולים, הורדת תעריפי החנייה בבתי חולים, רפואת שיניים חינם לתלמידים, מלחמה בעישון ובאלכוהול ופרויקט הדגל, איך לא, מאבק בלתי מתפשר בג'אנק-פוד ולמען התזונה הבריאה.
אין ספק שליצמן, שיאן הישגים, המוערך מאוד במערכת הבריאות וחביב הקהל, הרוויח תארים אלו ביושר, לתפארת המדינה כולה ולא רק של מפלגתו
יהדות התורה. הוא ראוי לשמש מודל לעשייה (לצד ח"כ
משה גפני הפעיל) לחברי כנסת ושרים אחרים המתהדרים בדיבורים, ושאצלם הכל פוליטיקה. כל הכבוד!
רצח הוא רצח
מה המשותף בין כרמלה בוחבוט, עידו בסוק ויונתן איילו? כולם רצחו, אך עונשיהם הומתקו במידה רבה, בגלל התעללות הנרצח בהם (או בבן משפחתם).
עם כל הכבוד לשופט בדימוס,
אהרן ברק, אבי העונש המופחת, יש לזכור כי רצח הוא רצח הוא רצח. העונש המופחת, שהגיע לשיא הגיחוך אצל בוחבוט, שישבה בכלא שנה וחצי בלבד, מעביר מסרים שליליים לציבור.
בראש ובראשונה הוא נותן לגיטימציה ללקיחת החוק לידיים, במקום להפקיד את הטיפול בנושא בידי רשויות החוק. מעֵבר לכך, לא פחות עגומה היא הזילות בחיי אדם, שמשקפת הענישה הקלה, למרות שמדובר בפשע החמור ביותר בסולם הפלילי שאין לו כל תקנה.
בניגוד לפשעים אחרים, אי-אפשר להשיב חיים. שלא לדבר על העדר כל הרתעה לגבי רוצחים פוטנציאליים, והמסר שהפשע משתלם, שמשדר העונש הקל. זאת בעידן שבו הרצח הפך לחלק בלתי נפרד מכרוניקת הפשע היומית, והקלוּת הבלתי נסבלת של לחיצת היד על ההדק בגלל ויכוחים של מה בכך.
ראוי להחזיר את עונש מאסר עולם לכל רוצח באשר הוא (ולא רק ל
יגאל עמיר), ובכך להחזיר את ההרתעה על-כנה, את הכבוד לחוק ואת קדושת החיים לראש סולם הערכים. ובא לציון גואל.
מודל לשיקום
דומה שסוד שרידותה של אלונה פ', הפצועה הקשה ביותר מהפיגוע בדולפינריום, הוא האופטימיות ללא תקנה, הנחושה והמהממת שלה. זו האופטימיות שמנחה אותה לראות את העולם יפה, ואת הפיגוע כעבר מת. זו האופטימיות שמכתיבה לה סדר יום פעיל, מלא ויצרני ודוחפת אותה להתנדב ולעזור לנכים, מתוך אמונה ביכולותיהם למרות מוּגבלותם. וזו האופטימיות שמדריכה אותה לחלום על אהבה ועל הקמת בית בישראל. ומי יתן שתזכה לראות בהגשמת חלומה המתוק במהרה.
הרצון והנחישות ללא פשרות שלה להשתקם ולנהל חיים נורמטיביים לכל דבר, מבלי להיכנע לנכותה, שואבים את כוחם מראייתה האופטימית הנפלאה. אין ספק שאלונה היא הסמל והמודל האולטימטיבי לאחרים לשיקום פיזי ונפשי נגד כל הסיכויים, שניצחה את המוות וסימנה וי לחיים. כל הכבוד!
איפה הפסיכיאטרים?
האם הפסיכיאטרים בבתי החולים הם בנות יענה הטומנות ראשן בחול? לפחות כך נראה על-פי השחרורים החוזרים ונשנים שהם מעניקים לחולים מסוכנים, תוך גילוי עיוורון חמור לרקורד הפלילי העשיר שחולים כאלה צברו במעשי רצח בתקופת השחרור, הזמני או הסופי.
לאחרונה עלה לכותרות נושא החופשות התכופות והמתארכות שמקבל הרוצח של צפורה נחמה, שנרצחה על-רקע דרישתה לתשלום שכר דירה ממנו. מדובר באיש מסוכן, שעלול לרצוח אנשים נוספים, ואושפז בגלל אי-שפיותו. במיוחד הוא מהווה מקור חרדה למקורבי הנרצחת.
אולי הרופאים המנותקים, שממשיכים בתעשיית השחרורים המסוכנים, ולא לומדים את הלקח הנדרש, אינם קוראים עיתונים ומאזינים לחדשות המצמררות ואינם מודעים לסכנה? ואולי הם לוקים באבחנה שגוייה של החולים? או שהם פשוט מעדיפים להתנער מכל אחריות, כפי שכבר התבטאו בעבר? הגיעה השעה לשים קץ לתופעה הקטלנית ולקבל אחריות מקצועית, כדי למנוע את הרצח הבא.
לתשומת לב השר יעקב ליצמן.
בקטנה
תנועת
ש"ס בין הפטיש לסדן?
מפעל הפיס: מכונות בלי מזל
יוטיוב: לצלילי הביטים
הכל פוליטיקה: משחקי הכֵּס - מִשְׂחַ"כּ
בצליל וּבעומר
קיץ מרענן: חוֹפיקס
שלישיית גֵּרים: טרי-גרֵ