לפעמים, אסון מפנה זרקור לפינות מפוקפקות, שזוכות דרך קבע לחושך והסתרה.
זכורה למשל ההתרסקות ההירואית של מטוס הקרגו של אל-על, שטייסיו הסיטו את מסלולו מלב אמסטרדם לפרבר עוני מאוכלס מהגרים לא חוקיים מגייאנה ההולנדית (סורינם). בטקס האשכבה היו ראשי ממשלת הולנד, ישראל וגייאנה, והולנד נתפסה בקלקלתה שלא ידעה מי הנספים... לא היה להם בעצם רישום של המהגרים האלה (לפני כעשרים שנה), וכך, כמובן, גם של הרבים באותו פרבר שנשארו בחיים...
ד"ר מיכאל פייגה ז"ל, היה בין ארבעת הנרצחים בידי בני עוולה במתחם "שרונה". הוא היה איש אוניברסיטת בן-גוריון, האוניברסיטה שלי. איש המכון לחקר הציונות של אוניברסיטת הנגב. אומרים שהיה אדם כשר ומורה וחוקר מחונן. המילים הבאות לא נועדו חלילה לפגום בזכרו או להטיל בו דופי. פשוט – אתרע מזלו, וגם בזאת שמקרהו משמש, בשולי האירועים עצמם, כזרקור לתופעה כללית.
קפטריה של שדה בוקר
שרוי לו לאזרח מן השורה לתמוה, אולי בתמימות שמעבר להקשר הגאוגרפי, "מה עשה" ד"ר פייגה ז"ל במתחם "סרונה" של תל אביב באחה"צ של יום ד', בעיצומו של הסמסטר בבאר-שבע. האם לא צפוי היה יותר שיהא יושב במשרדו המדברי שוקד על "פייפר"? מלטש את הרצאתו שלמחר? עמל עם תלמיד מחקר? מקבל סטודנטים? מוטרח במטלות מנהליות, חברות שבאיזו ועדה? ו – לקינוחו של יום, שהרי לא רק עובדים – יושב לו אולי בקניון של באר-שבע, ב"עיר העתיקה", או בקפטריה של שדה בוקר?
ואני – אף אנוכי כך. וכנראה אף יותר. ב"סרונה" עצמה הייתי רק פעם אחת (ויצאתי בחיים). אך פת שחרית אני סועד, דרך קבע כמעט, ב"קניון הגבעה" שבגבעת שמואל, או במתחם הקניות הצנוע והחביב שמול הכניסה הראשית של "בר-אילן". מעניין אולי לציין שתלמידים רבים מעדיפים ש"אקבל" אותם ב"ארומה" שם, ולא במשרדי שאני מחזיק באוניברסיטת הנגב.
לכשיבוא יומי – לא אקבר בבאר-שבע. בכמעט שלושים השנה שאני איש סגל האוניברסיטה נכחתי בהלוויות רבות למדי של מורי-דרך ועמיתים מן האוניברסיטה. בהערכה גסה – פחות ממחציתן היו בנגב או בדרום. לפי מה שפורסם גם ד"ר פייגה היקר נטמן בכפר-סבא, אם אינני טועה.