האיש הנושא בתפקיד שפעם נחשב להכי חזק בעולם השמיע בפומבי את השאלה מדוע צריך לקרוא לילד בשמו, מה התועלת באמירה מפורשת כי מקורו של הטרור הוא באיסלאם הקיצוני. הוא הוסיף וטען כי אמירה כזאת אינה אסטרטגיה אלא פוליטיקה. הוא בעד תקינות בשיח הפוליטי, שאיש לא יעלב חלילה. נו טוב, לא נשאל אותו כיצד לפרש את ההימנעות העקבית שלו עצמו מאיזכור מקורות הטרור ומניעיו, כפוליטיקה או כאסטרטגיה. גם כי אנחנו לא רוצים להביך אותו וגם כי אותנו מעניין מה שקורה אצלנו, שהרי מה שקורה אצלנו משפיע לא רק עלינו אלא על העולם כולו. מה לעשות, ככה זה היה תמיד וכך זה נשאר. ואצלנו, למרבה הצער, התקינות הפוליטית עודנה שולטת ביד רמה.
שיח שקרי
אבל רק לכיוון אחד. כי אצלנו כשרואים כותרת על הסתה, לא חייבים להכנס לגוף הידיעה כדי להבין שמדובר באמירה שמקורה בצד ה(מכונה) ימני של המפה הפוליטית. לעולם אין הסתה שמקורה בצד השמאלי של אותה מפה, משם נשמעות רק אמירות ענייניות. האמת כמובן שונה אבל גם זה אינו הנושא שלנו ברשימה זו. הנושא הוא הקיטוב הפנימי על-רקע השיח השקרי. שורשיו של השיח הזה יכולים להיות מדיניים, פוליטיים או אחרים, זה לא משנה דבר מבחינת התוצאה. התוצאה היא שהאמינות של הדוברים למיניהם הולכת ונשחקת. אבל זה רק מזווית הראיה של הציבור. התוצאה הקשה יותר היא שהאמירות השקריות מקבלות חיים משל עצמן והן הופכות להיות מדיניות מחייבת.
שיקולים זרים
זה קרה להצהרה המאולצת של ראש הממשלה בדבר "שתי מדינות לשני עמים" וזה קרה לסר הביטחון הקודם כשהגדיר את פעולות תג מחיר כטרור יהודי. אצל ראש הממשלה זה נבע משיקולים מדיניים, יש להניח, לחצים מוושינגטון, ואצל סר הביטחון? דומני כי הגיבוי שהעניק לסגן הרמטכ"ל שמזהה תהליכים, רומז לשורש הרעיוני של האמירה המסוכנת שלו וגם מסביר די בבירור מדוע אכן סר הביטחון. לכאורה קשה למצוא מכנה משותף לשתי האמירות הנ"ל כי הן צמחו על מצעים שונים לגמרי, אבל לשתיהן ולעוד רבות כמותן משותף כוח ההרס הפנימי הטמון בהן. לנושא הזה התייחסנו בעבר לא אחת מזוויות שונות, כעת ננסה לחשוף את שורש הבעיה על הבסיס הרעיוני של פרשת השבוע.
השאיפה למעלה
(במדבר ח) [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר, אֶל-אַהֲרֹן, וְאָמַרְתָּ, אֵלָיו: בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. זה קורה בשנה השנייה ליציאת מצרים. עדיין לא היה חטא המרגלים והכוונה הייתה להכנס לארץ מיד. כדי שזה יקרה, צריכים לתרגל את ההתנהלות המתאימה. דבר ראשון: בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת, כפירוש רש"י: כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. הנרות רומזים ל-נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם... (משלי כ, כז) ותפקידו של אהרון הוא לעורר, להדליק את נשמות עם ישראל עד שתהא שלהבת עולה מאליה, שיתאמצו להתקדש מכוח עצמם בלא תלות בנוכחותו של אהרון. הקדושה היא היעד המשותף לכל בני ישראל והיעד הזה מגמד את כל השיקולים.
היעד המשותף
כאמור, מדובר ביעד משותף לכל בני ישראל, אבל הדרך אל היעד הזה מורכבת מנתיבים שונים כך שכל אחד ימצא את הנתיב המיוחד לו. בפרשת השבוע מדובר בשבעה נתיבים שכנגדם שבעה נרות המבטאים נטיות שונות וסוגי אופי שונים, אבל כולם חלקים של אותה מנורת זהב העשויה מקשה אחת, וכולם מאירים בשלהבת העולה מאליה. יש שלושה נרות מימין ושלושה משמאל, אבל כל השלהבות פונות אל הנר האמצעי. שלא מישהו יחשוב חלילה שרק הכיוון שלו הוא הנכון. הכיוון הנכון הוא האמצע, האיזון בין ימין ושמאל, והאמצע תמיד פונה ישירות כלפי מעלה. על הבסיס הרעיוני הזה נוכל להבין גם את סדר המסעות כפי שהוא מתואר בהמשך הפרשה, כאשר תמיד המשכן באמצע, בין המחנות.
לדעת את מקומו
כאמור, בני ישראל נמצאים במדבר, במסע אל ארץ כנען. באופן טבעי, בנסיבות כאלה יש נטייה לחפש הקלות וקיצורי דרך ובכל מקרה קשה לשמור על סדר. אבל בפועל, מתוך חתירה אל היעד המשותף נשמר סדר מופתי. ראשונים נסעו דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה ומיד אחר כך בני גרשון ובני מררי פירקו את המשכן ונסעו אחריהם. אחר כך נסע מחנה ראובן ואחריו בני קהת עם כלי הקודש, הארון, המנורה וכו'. כשהגיעו, המשכן כבר עמד במקומו החדש והם הציבו כל כלי במקומו. אחריהם נסע מחנה אפרים והאחרון מחנה דן מְאַסֵּף לְכָל-הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וכולם התמקמו במקום החדש. כאשר כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו וגם זוכר את היעד המשותף, ממילא נמנעות החריגות והחריקות הצורמות.