משאל העם האחרון בבריטניה מחדד נושא עתיק כמעט כמו הזנות, ולא רחוקים שני הנושאים האחד מהשני. משאל העם בבריטניה הימם את אנגליה כמו את יתרת העולם. אבוי, תומכי עזיבת
האיחוד האירופי ניצחו. בכמה ניצחו? מה זה משנה... באחוז, שניים, שלושה... אבל ניצחו.
האם זה ניצחון? הצחקתם אותם, אותנו, ואת כל יתר העולם. כמה אחוזים אינם לגיטימציה לשום פעולה, ובטח לא קריאתו של ראש האופוזיציה בבריטניה לראש הממשלה קמרון שיתפטר.
התוצאה הנילווית? בורסות העולם צונחות, קורסות, הליש"ט מתמוטטת. למה מה? מה קרה?
למעשה לא קרה דבר, הכלכלה העולמית כתמול שלשום, ורק... אנגליה פורשת מהאיחוד האירופי.
תוצאה ברורה
לא רק זה שהכל חארטא ומחר מחרתיים יעלו שוב כל המדדים של הבורסות, הליש"ט וכל יתר השטויות הנערמות לפתחיהם של "הפרשנים", אלא שעוד יבואו הוכחות לכאן ולכאן שכל ההתעסקות בעניין הזה הייתה מיותרת אם אפילו לא מזיקה הרבה יותר ממועילה.
רוצים לנחות לרגע בישראל ולשוחח על עניין משאל העם כאן? זוכרים את ההבטחות "הדרמטיות" של כל ראשי הממשלות שברגע שנצטרך להחליט אם לסגת לגבולות 67 או לא, יהיה משאל עם?
וואללה יופי. שני אחוז לכאן או לשם, ונסוגים או שלא. הבנתם? מלחמת עולם. מישהו מהכמעט חצי לכאן או לכאן יתן מנוחה לכמעט חצי מהצד השני?! למעשה אין החלטות במשאלי עם, והתוצאה ברורה: לעולם לא יסכים החצי האחד לניצחונו של
החצי השני – בעניינים מהותיים. ההבדל של אחוזים בודדים לא רק שאיננו מחזק את ה"מנצחים", אלא שגם לא מוציא את העוקץ מה"מפסידים".
נראה לכם ששני אחוזים (משהו כמו קולות נודדים בהתאם למזג האוויר) יקבעו אם נחזיר חצי מדינה, או שנישאר לנצח בכל השטחים? נראה לי שהמילה שטחים מתארגנת מצויין עם "שיטחי" – לכל העניין שלפנינו.