במאה ה-8 לפני הספירה הציג המשורר היווני הומרוס את אודיסאוס כאב-טיפוס למנהיג המתגבר על פיתויי הסירנות היפהפיות, המנסות להסיטו ממסלולו ולנפץ את אוניותיו על סלעי החוף.
ב-2016 מנסות סירנות ישראליות ומערביות להסיט את ישראל ממסלול הלוחמה בטרור בטענה שההבחנה בין טרוריסט ללוחם-חירות היא בעיני המתבונן; שהטרור הפלשתיני נובע מהכיבוש; שהטרור הפלשתיני אינו ממוסד אלא של "זאבים בודדים"; ושהאיסלאם היא דת-שלום.
אבל, בניגוד ללוחמי חרות, הטרור הפלשתיני - ענף של הטרור האיסלאמי השורשי מהמאה ה-7 - מתמקד בכוונה, בשיטתיות ובאופן ממוסד באזרחים יהודים וערבים, ופועל לפי הקוראן, ה"אמנה הפלשתינית" וההסתה בבתי ספר, מסגדים ותקשורת של הרשות הפלשתינית. הטרור הפלשתיני פעיל משנות ה-20, לפני הקמת המדינה ב-1948 ו"הכיבוש" ב-1967; שולל את קיום המדינה ולא רק את "הכיבוש"; גרם לטרור ומלחמת אזרחים במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית; ומצדד במשטרים פורעי-חוק אנטי-מערביים.
סירנות מישראל, אירופה וארה"ב מנסות להסיט את ישראל מהמציאות האזורית, היסטוריה שורשית והתחייבות לבוחר, ולהשליך את יהבה על מצג של "יום אביב": שלום אזורי חסר-תקדים, מתק-שפתיים ערבי, ערבויות ביטחון של ארה"ב ואירופה, חבילת סיוע נדיבה ואולי אף צבא מערבי על גבולה. ישראל נדרשת לקבל מדינה פלשתינית מפורזת, ירושלים מחולקת, עקירת ישובים יהודיים והצטמקות הגבולות - בעיצומו של מזרח תיכון גועש - לרצועה צרה, הנשלטת על-ידי רכסי יו"ש, שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל. הסירנות מנסות לערפל את הכורח בעומק אסטרטגי של "יום סגריר" כתוצאה משינויי משטר אפשריים בירדן ו/או מצרים שיזעזעו את האזור ויהוו איום קיומי על ישראל.
אביב ערבי
יוזמות שלום דומות שתבעו נסיגה ישראלית דרמטית התרסקו על צוקי המזרח התיכון. לדוגמה, "
הסכם אוסלו" ו"ההינתקות" שהוסיפו שמן למדורת ההסתה, הטרור והפרת ההסכמים.
הסירנות מפתות את ישראל לפעול לפי "שומר מסך" המסתיר את המציאות הפנים-ערבית: פיצול וטרור שורשיים, אי-יציבות-וודאות-אמינות, היעדר דמוקרטיה, ארעיות משטרים-מדיניות-הסכמים, חוסר-סובלנות אלימה, עליונות האיסלאם על "הכופר", קדושת הריבונות האיסלאמית ולגיטימיות כפל-לשון להטעיית "הכופר" ("טאקייה"). ישראל אמורה להאמין שויתור משמעותי ישכנע את הערבי להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא אינו מעניק ל"מאמין" המוסלמי מאז המאה ה-7: דו-קיום בשלום וקיום הסכמים לטווח הארוך.
הסירנות מנסות לשכנע את ישראל להתעלם מהפער העמוק בין תפישת העולם והערכים המערביים לערביים, ומשורשיות האיסלאם בקרב משטרים ערביים "חילוניים" ו"מתונים"; להניח ש"שטחים-תמורת-שלום" אינו מתפרש במזרח התיכון כחולשה הגוררת החרפת לחץ וטרור; להשתכנע ש"הצונאמי הערבי" הוא "אביב ערבי" המתקדם לדמוקרטיה ודו-קיום בשלום; ולהאמין שהעניין הפלשתיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עין ערבית וגורם מפתח בזעזועי המזרח התיכון והטרור האיסלאמי.
ב-1948 אימץ בן-גוריון את מורשת אודיסאוס והתגבר - עם תשתית צבאית, כלכלית, דמוגרפית ודיפלומטית דלילה - על פתויי הסירנות לסטייה מהקמת המדינה, סיפוח מערב ירושלים ושטחים נרחבים בגליל, בנגב ובשפלה. האם מורשת אודיסאוס - הנאחזת במציאות ולא במצגי-שווא מפתים - שרירה בירושלים של 2016, הנהנית מתשתיות חסרות-תקדים בעוצמתן?