לח"כ
ציפי לבני, שלום.
כתבת ופרסמת עמדתך, בהקשר לשאלת שיחרורו של הנשיא לשעבר
משה קצב, שנדרשת הודאת אסיר באשמתו כדי ש"ישוקם" וזה התנאי לכך שהוא יזכה לקיצור עונשו ("השליש"). משמעות הדבר שאת מבקשת שאדם יאמר אמן לכל פסק דין, גם אם הוא טוען ויודע שאינו נכון. למעשה את מצדדת בעמדה לפיה מי שהורשע על לא עוול בכפו ועומד על טענתו שהוא נקי מעוון, דווקא הוא עונשו יהיה כבד יותר ממי שהורשע בצדק, יודע ומכיר בזאת בעצמו, ולכן קל לו והוא יכול להודות.
יובהר: הדברים שאכתוב לך אינם מתייחסים למשה קצב. הוא לא מעניין והוא לא הנושא. הנושא הוא נסיון הסחיטה הכוחנית המנסה להכריח אנשים להודות שכל פסק דין הוא נכון.
מי אמר שכל פסק דין הוא נכון או צודק?
אני מקווה שאת מודעת למחקרים המצביעים על אחוז משמעותי של חפים מפשע שהורשעו לשווא. מחקרים שוטפים הנערכים במדינות המערב מגלים שיש כ-5% הרשעות שווא של נאשמים במעשים חמורים ביותר שגררו גם עונשים כבדים מאוד - וזה קורה דווקא בעניינים חמורים בהם יש במשפט קצת יותר הקפדה וזהירות של השופטים. (ההנחה היא שבמקרים של עבירות קלות השופטים זהירים הרבה פחות, ידם קלה על ההדק וקל להם יותר להרשיע). פרופ' סנג'רו, שעוסק בנושא זה בישראל, טוען שבישראל המצב אף חמור יותר ולדבריו כ-1,000 אסירים בישראל, מתוך סה"כ 20,000 האסירים בארץ, כלואים כיום בגין הרשעות שווא. זה מפחיד ומזעזע.
אני מניח שאת זוכרת, או לפחות מכירה, את פרשת מע"צ (מועצת עברנים צעירים) בה הורשעו 5 צעירים משכונת התקווה בגין הצתות שונות שביצעו . הם נדונו לעונשים שבין שלוש לעשר שנים, ריצו את מלוא עונשם, ורק אחרי 20 שנה נתברר והוכח כי לא עשו מה שהורשעו עליו ולא היו מעורבים בכלום ואפילו לא ידעו בעת שנעצרו על מה מדובר. הודות לחוקר משטרה שפתח פיו אחרי 20 שנה הוכח כי הודאותים אכן הוצאו מהם במכות ואלימות משטרתית, כי הוסתרו במשפטם עדויות וראיות שמזכות אותם, כי הובאו נגדם עדי שקר בתשלום (פרקליטות המדינה, למשל, הסדירה קיצור עונש לאסיר אחר תמורת הסכמתו להעיד נגדם עדות שקר. מתחיל לצלצל לך מוכר ?) ועוד. כששוחררו מהכלא הם "שוקמו" בוודאי כראוי ולכן עבדו מאז כל חייהם בלילה בפינוי זבל ממסעדות ופאבים בתל אביב. יופי של משפט, יופי של הודאות, יופי של שיקום.
ויוזכר שאיש מהמעורבים בתפירת התיק והרשעות השווא הללו לא הועמד לדין, לא הוענש, לא הורד בדרגה, לא פוטר. השוטרים והפרקליטים האחראים להרס חיי הצעירים הללו לא שילמו מעולם כל מחיר. השופטים גם הם לא טרחו לעשות יום עיון ללימוד לקחי כשלונם הקולוסאי.
עד כאן באשר לאיכות מערכת החוק הישראלית, טיב השיפוט וטיב ההודאות שהן מוציאות מאנשים. ומכיוון שאיש מהמעורבים בהרס חייהם של האומללים הללו לא שילם מעולם כל מחיר וגם לא התנצל, אזכיר כמה מהשמות: השופטים במחוזי היו בנימין כהן, יצחק וינוגרד ו
משה טלגם, ודי בזה באשר לאיכות השיפוט. התובעת הייתה פנינה דבורין שכיהנה כסגנית בכירה בפרקליטת ת"א. ראש צוות החקירה שהוציא מהם הודאות בעינויים היה
סנדו מזור, שהתקדם אח"כ לתפקיד ראש אגף החקירות וסגן מפכ"ל המשטרה. הממונה על החקירה והפרשה הזו היה
יעקב רז, שקודם אח"כ לדרגת ניצב ועלה לצמרת המשטרה. הם גם זכו אחרי פרישתם במינויים ציבוריים טובים. מעניין אם כשסעדו במסעדות ת"א, האם זיהו את מפני הזבל.
לפי עמדתך שפרסמת, נדרשת הודאה של אסיר באשמתו לשם קבלת "השליש", הצעירים הללו מכנופיית מע"צ, שמוסכם כיום שלא עשו דבר וחצי דבר מה שיוחס להם, צריכים היו לרצות עונש כבד אם לא היו מודים בדיעבד בכלא (הודאת שקר מוחלטת) במה שלא עשו. רשמי לפניך הישג של המדינה: הצליחה לענות עצורים במשטרה, סחטה מהם הודאות שווא, שלחה אותם לכלא, ואז סחטה מהם בכלא הודאה נוספת שהם מכירים באשמתם, רק כדי שיקבלו את השליש ואת מצדדת בזה?
זו עמדה מזעזעת ביותר, ואציעך לבחון ולשקול הדברים מחדש.
מקור השליש וההקלות במאסר למי שמודים נובע מימים פרימיטיבים, כמו באנגליה של ימי הביניים, בה מי שהורשע בקנוניה לבגידה במלכות (הכוונה כמובן לבגידה במלך) היה מוצא להורג בפומבי בעינויים קשים - אלא אם הודה באשמתו וחזר בו בפומבי והכריז על נאמנותו החדשה למלך, ואז עונשו הוקל והוא הוצא להורג רק בתליה קצרה או עריפה מהירה. החיים מוכיחים שכל אדם רוצה לחסוך מעצמו עינויי מוות, ותחת איום כזה הוא מודה כמעט תמיד. זו פרקטיקה שהייתה מקובלת בכל רחבי אסיה ואירופה - ומומלץ לעיין באלפי הודאות של נוצרים ויהודים שהודו בפני חוקרי האינקויזיציה על אשמתם בכפירה ומינות, ואפילו בכישוף וקיום יחסים עם השטן ואישתו - רק כדי לזכות בהקלה ולקבל מוות פשוט במקום עינויים על במת הגרדום.
אצלנו, כידוע, כבר אין חקירות בעינויים (בטוח??) ובטח שאין עינויים בכלא, אבל העיקרון של הקלה בעונש תמורת הודאה הוא אותו דבר. רק שכל מי שמודה תמורת טובת הנאה - הודאתו מפוקפקת. וכשאסיר נדרש, אחרי שכבר הורשע וגם ערעורו נדחה והוא מיואש ואבוד, להודות באשמתו ולחסוך מעצמו בכך עוד שנתיים בכלא, הוא מודה. זה מה שרצית? זה מה שנדרש לך?
הגיוני שבחינת "מסוכנותו" של אסיר, אם ישוחרר בשיחרור מוקדם, היא רלוואנטית להחלטה, אבל הודאתו באשמה אינה נדרשת. במקרים רבים היא תהייה הודאת שקר שנלקחה בסחיטה, ובמיוחד אם האיש חף מפשע. להודאה לפני שחרור אין שום ערך. הרי כל העבריינים המקצועיים ששבו למעשיהם אחרי ששוחררו מהכלא כבר הודו ו"שוקמו", - והנה חזרו. לעומת זאת אנשים כמו
עמוס ברנס, או אחרים שהורשעו לשווא ורוחם לא נשברה (ויש כאלה) הרי לא יודו לעולם. אז הם ישבו את כל תקופת המאסר בשל כך?
לכן דרישת ההודאה באשמה כדי לקבל את השחרור המוקדם היא רק סחיטה של המערכת המשפטית המנסה להביא אסיר שיודה ויצהיר שבית המשפט צדק, שהפרקליטות צדקה, והכל רק כדי לפאר את שם המערכת השיפוטית - וזה מעשה סחיטה מכוער ואפילו מתועב. אני חוזר על הצעתי שתשקלי מחדש עמדתך ותפרסמי לה תיקון.
בברכה, אברהם פריד - פריצי