יש את החיים לפני החופש הגדול, ויש את החיים שאין לנו בחופש הגדול. איכשהו, בהחלטה מלפני עשרות שנים, לאור העובדה שבחודשי הקיץ החמים לא ניתן ללמד בכיתות החמות, ומיזוג עדיין לא היה בצריפים המיושנים עשויי הפח, מחליט משרד החינוך לשחרר את ילדי ישראל לחופש. שיתחממו בבתים שלהם.
יש גם את הסיבה הפחות נשמעת ומוכרת, אבל חשובה לא פחות. רצו לתגמל את המורים שגם ככה מרגישים חבוטים כל השנה. משכורות נמוכות, תנאי עבודה לא נוחים וילדים קשים עוד יותר. התגמול היחידי שיכול היה להיות מספיק מושך למקצוע ההוראה הייתה המילה "חופשה". חופשות בחגים, חופשות בחנוכה, פורים, אסרו חג, פסח, שבועיים לפני פסח, והחופש הגדול שהוא הדובדבן שבקצפת.
זו הסיבה גם שמערכת החינוך אכלסה בעיקר נשים. להיות מורה, זה להיות אישה שעובדת בעבודה מכובדת, מאתגרת ומלאת סיפוק (אני מצטער שאני נשמע כמו תשדיר פרסומת, אבל ככה אמורים מורים להרגיש כשהם באים לעבודה) ועדיין להיות אימא במשרה מלאה. להיות זו שמקבלת את הילדים שלה בשעה שתיים בכל יום, ובכך לבטל לחלוטין את המילה "ילד מפתח". להיות מורה זה להיות עם הילדים בחופשות ולחסוך אלפי שקלים של קייטנות ושאר "תפירות" ואלתורים שהורים ממוצעים עושים. להיות מורה, זה לאפשר לאבא להיות זה שעובד על הדבר המרכזי בחייו באותם ימים - להביא משכורת.
תפקיד וחצי
ימים שבהם היו מונחים של משכורת עיקרית ומשכורת נוספת. הגענו לימים טובים, שהמונח משכורת נוספת או צדדית, שיוחסה בעיקר לצד הנשי, נעלמה. הנשים של ימינו הן חלק בלתי נפרד מכלכלת הבית, ולעיתים הן אלו שנחשבות כמשכורת עיקרית.
רק שבמרוץ הזה של זכויות ושוויון, הצד הנשי ירה לעצמו ברגל. הוא כבר לא הצדדי אלא המרכזי בעולם העבודה, מצד שני, הטיפול בילדים והמרכזיות בחינוך הילדים נשאר תפקידן העיקרי של הנשים. וכך מתפקיד וחצי שהן עשו עד היום (שלם בחינוך וחציו בסיוע הכלכלי) הן מבצעות שתי תפקידים - אחד של החזקת הבית כלכלית, ואחד של חינוך.
גם האבות שהקדישו את ימיהם לעבודה, מנסים להיות לעזר, ולחיות יחד עם הנשים שלהם ברגש אחד גדול וממלא - רגשי האשם. רגשי האשם שהם רואים את הילדים שלהם בקושי שעתיים ביום, רגשי אשם שהם לא עושים להם בת מיצווש, ורגשי האשם שהילד רואה בגננת שלו את הדמות המרכזית בחייו. את רגשי האשם שאולי הילד שלנו לא אוכל מספיק טוב, מספיק בריא בגן, שאולי אין לו מספיק חברים בגן, אבל אין לו למי לומר את זה.
תחושת אשם
את התחושה שהילדה שלך אומרת, שהחברה הכי טובה שלה זו בת השירות הלאומי שנמצאת אצלה בגן, ולה היא מספרת את הסודות הכי כמוסים שלה. איפה למשל היא מחביאה את האוכל שלה בבית, כדי שיחשבו שהיא סיימה את כל הצלחת. את התקווה שהילד הזה יאמר יום אחד ש-"את זה וזה הוא למד מאימא או מאבא". בינתיים, הבת שלי היא זו שמעניקה לי מדבקות קטנות ואדומות על החולצה מידי בוקר כי אני אבא טוב. זה מפצה על תחושת האשם רק במעט, כי בשש בערב כשאני מגיע הביתה אני כבר לא מקבל ממנה אף מדבקה.
בשנים האחרונות נכנסו לא מעט רפורמות בחינוך, "אופק חדש", "תמורה", "דברת" ועוד כהנה וכהנה, הארכת יום הלימודים, קיצורי החופשות ביום או יומיים ותגמול הוגן למורים. הכיתות כבר לא עשויות מפח חם, והלוח כבר לוח לבן חלק עם טושים מחיקים. יש בתי ספר שילדים מגיעים עם טבלט לכיתה.
כל הרפורמות שמרו על דבר אחד מקודש והוא - החופש הגדול. משרד החינוך שמוביל לחדשנות, מחשבים, מידענות וחמש יחידות במתמטיקה, השאיר על-כנו את אותה ההחלטה ארכאית לחופש גדול ולא שינה אותה כלל. כך יוצא, שבעוד שמיליון ילדים יוצאים לחופשה, שני מיליון הורים (בממוצע) מחפשים איך יוצאים מהחופש הזה בשלום. ולא שבמהלך השנה החיים יותר פשוטים. כשביום שלישי הגן נסגר בשתיים ובשאר השבוע בארבע וחצי, אחרי צהרון והארכות וזמן פציעות, זה עדיין אומר שצריך לצאת מהעבודה בסביבות ארבע. מי יוצא היום בשעה ארבע מהעבודה? כלומר חוץ ממורים - מי יוצא בשעה כזו?
חופש גדול
אולי שר החינוך הבא (כי הנוכחי כבר הטביע את חותמו במשרד ויש לו עניין במשרד אחר) יחליט משהו דרמטי על מתכונת החופשות בבתי הספר. לא קיצור של יומיים בחופש, ולא קיום חצאי ימי כיף בבתי הספר, ולא הארכת הסופ"שים כמה פעמים בשנה כך שיתחברו עם אסרו חג של יום העצמאות. אלא שינוי מהותי של לוח החופשות של ילדי בית הספר. למשל חופש גדול על חודש החגים. חופשת פסח ארוכה יותר במעט וביטול החופש הגדול המוכר לכולנו.
שינויי כזה שיהיה גם טוב וגם נכון לילדים להורים ולמורים. בעיקר למורים. יש לו מספיק מומחים בחינוך שימצאו את הדרך. ואם לא, אז לפחות שיאפשרו גם לי לצאת לחופשה של חודשיים על חשבון המעסיק.
בינתיים אני רץ להוציא את הילדה מהמטפלת. כבר שמונה בערב.