קריאות ה"בוז" הקצובות, מול קריאות ה"יחי", שהוטחו לעבר היו"ר בוז'י הרצוג, מבשרות יותר מכל את ערפל הקרב הכבד הנטוש זה מכבר סביב עתידה של
מפלגת העבודה. ושלא תהיה כאן אי-הבנה: האמון, שהוענק, בסופו של דבר, לבוז'י בוועידת-מפלגתו, הציל אותו, אומנם, מתבוסה ואובדן, אלא שרק באורח זמני, באשר הוא העניק לו בכך מרחב-נשימה לשנה נוספת בלבד.
אלא שהאמון הזה אמור, בעצם, להתפרש כלא יותר מניצחון-פירוס, שמבחינת הרצוג, אם לא מבחינת "העבודה" כמפלגה, מוטב היה אילו נמנע, על אחת כמה וכמה כשהדברים אמורים בתנאים המרים שבהם הוא הושג. אחרי ככלות הכל, לא ניתן להתעלם מהאיבה היוקדת שרוחשים כיום לבוז'י לא מעט מעמיתיו למפלגה, שהיו, מן הסתם, מעדיפים את לכתו הביתה ללא המתנה.
חידלון ואובדן
כך או אחרת, ברור מאליו שניצחון הפירוס שהשיג בוז'י הרצוג בוועידת-מפלגתו אינו יכול להאפיל על הקרע והשסע העמוק הפוקד זה מכבר את מפלגת העבודה. לא פחות משהקרע הזה מעמיד בצל את עתידו של הרצוג עצמו - הוא מאיים גם להתיש את שארית-כוחה של מפלגת העבודה, החצויה כיום בין בוז'י לשלי, ושאין לה בעצם מנהיג חלופי שיוכל להוציא אותה מן הבוץ בו שקעה.
מהפילוג הזה עלול, בסופו של דבר, לצמוח רק אובדן וחידלון למפלגה, שבעבר הרחוק זכתה להנהיג את המדינה, עם כוח-אדם שהיה לדוגמה, אך שבמרוצת הזמן איבדה את כל אונה ומרצה ושקעה עמוק ביוון המצולה. מה שנותר ממנה עתה אינו אלא מפלגה אבודה, שאיננה אלא חסרת כל תקווה, שתש כוחה, ושקלושים ביותר סיכוייה להתאושש מהמכה הקשה שספגה.