בירושלים, קומץ המלים "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", ליבת הצהרת בלפור, אינן מעוררות התרגשות. רמאללה, לעומת זאת, רואה בהן את שורש אסונם הלאומי, "הנכבה", ומעלה את הרעיון המגוחך לתבוע לדין בינלאומי את בריטניה על מכתב שכתב שר חוץ שלה אל ראש התנועה הציונית באנגליה, רוטשילד, לפני כמעט 100 שנים.
לרמאללה יש במשפט הזה עד תביעה מרכזי: שר בממשלה הבריטית דאז, אדווין מונטגיו, שעמד בראש המתנגדים להצהרה. היותו של האיש יהודי לא תהווה בעיה ברמאללה, שרגילה ביהודים אנטי-ישראלים.
מונטגיו ראה בציונות "זן מדיני מזיק" ובהצהרת בלפור "מסמך אנטישמי" - כי "אין דבר כזה עם יהודי ואני שולל את הטענה שפלשתיין של היום קשורה ליהודים". האיש חזה גם די במדויק את העתיד: היהודים יקבלו (שומו שמים!): "זיקה מיוחדת לפלשתיין כמו בין האנגלים לאנגליה או הצרפתים לצרפת", ובסרקזם הוסיף: " אולי גם אזרחות תינתן אך ורק על בסיס מבחן דתי" (לימים -
'מי הוא יהודי'!).
תאמרו: עם יהודים כאלה, מי צריך גויים? - אלא, שהייתה זו דווקא שעת-כוכב של חסד-לאומים נדיר. ראש הממשלה לויד ג'ורג' ובלפור, ערים לגודל המעשה, התבטאו - "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא", שר החוץ הצרפתי, קמבון, ראה בהצהרה "מעשה של צדק ותיקון עוולות העבר" וגם נשיא ארה"ב, וילסון, נתן את הסכמתו.
רמאללה תצטרך אפוא להגדיל את מספר הנאשמים, ואף מעבר לכך: הצהרת בלפור מדברת על "הקמת" הבית הלאומי ולא על "הקמתו מחדש" כפי שהיה כתוב במקור, הואיל ומונטגיו דרש לשלול כל זיקה היסטורית בין היהודים של ימיו לארץ ישראל. וגם פה באה ישועה, הפעם מחבר הלאומים כולו, שבכתב המנדט שמסר את א"י לבריטים (והצהרת בלפור צותתה בו מילה במילה) הכליל משפט זה: "ניתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל וזכותו לכינון מ ח ד ש של ביתו הלאומי בארץ זו".
הנה ההנמקה להעדפה המתקנת לה זכה העם היהודי בהצהרת בלפור, במיוחד במשפט זה: "שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא-יהודיות בארץ ישראל", המכיר רק "עם" אחד בא"י, העם היהודי. ערביי הארץ נקראים "עדה" ובהתאם לכך הובטחו להם זכויות אישיות - אזרחיות ודתיות בלבד. זכויות לאומיות ("בית לאומי") ניתנו רק לעם היהודי, ובשפה שלנו - 'בית לאומי אחד לעם אחד".
מדוע? מפני שבזמן ההוא טרם הומצא "העם הפלשתיני", ומפני שעוד באותה השנה חילקו הבריטים את הארץ והקצו את עבר הידרן לערבים המקומיים, ומפני ש-22 המדינות שהערבים הקימו לעצמם, כל אחת מהן היא "מדינה אחת לעם (ערבי) אחד", כפי שהצהרת בלפור הבטיחה לעם היהודי בארצו היחידה.
מילא, מונטגיו ורמאללה. אך מה נאמר על ירושלים, שברחוב בלפור שלה יושב-ראש ממשלת ישראל והוא בעל 'חזון' של מדינה שנייה, ערבית, בתוך הבית הלאומי היהודי האחד שחזה בלפור?
איך מסתדרים עם הדיסוננס הזה?