אני קורא ידיעה עיתונאית הנקראת כמהימנה ואף על-פי כן אני מבקש להאמין כי לא נבדקה דיה, כי מה שאמרו בה כעובדה לא יכול להיות מבוסס ומחדיר לתוך האקטואליה המסוכסכת שלנו, משהו מן הלא ייאמן עד כדי חשש שיש בו אבק הוצאת דיבה. "שר הביטחון" אומרת הידיעה, "הורה לבטל את הפעילות ההתנדבותית של חיילי צה"ל עם ילדים של מבקשי מקלט. הוא הבהיר לבכירי הצבא כי הוא סבור שיש לבטל את ההתנדבויות בעמותת "אליפלט", במסגרתן חיילים הגיעו לשחק עם ילדי מבקשי מקלט בגני שעשועים במשך כמה שעות. לטענתו, "ראוי יותר שחיילי צה"ל יפעלו על-פי התפיסה של 'עניי עירך קודמים' ויסייעו לניצולי שואה, סיוע לנזקקים ולקשישים". עד כאן.
קשה לי, אודה ולא אבוש, להאמין כי שר הביטחון נכנס לסוגיות ההלכתיות המורכבות של קדימויות בצדקה וכי פסק מה שפסק כמורה הוראה האמון על החלת הדינים וההלכות בישראל. "עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים" הוא אכן אחד מן ההיגדים הידועים בתלמוד סביבו יש מערך מסונף של בירורים ודינים ותת דינים, והסכמות, והסתייגויות, ואף על-פי שהפך למעין מכתם, הוא מורכב ורשות מוסמכת הפוסקת על פיו בעניין שבציבור, נוטלת על עצמה סמכות פסיקתית נדירה. אני רוצה על כן להיות זהיר ולא להכניס ראשי בין הררי פסיקה שכן רחוק אני עד למאוד מהיות מומחה בגדרי ההלכה בקדימויות צדקה, ואומר רק שניים שלושה משפטים כאחד ההדיוטות המדבר עם שר בישראל אזרחית.
אומר תחילה, ולא כפוסק הלכות, כי ילדי מבקשי המקלט בעירנו הם גם הם עניי עירנו. הם לא עניי עיר אחרת בה לא נולדו, או ממנה נסו אבותיהם, או אליה אינם יכולים לשוב אלא במחיר סיכון נפשם, ומקום בו מהם חיים, בהיתר גמור או אף תולדה של איסור, הוא המקום הקרוי עירנו. אבל זה אולי גובל בעיון הלכתי ועל כן לא אומר כל כך דבר עוד.
הרבה מצוקות יש בעולם וכולן קוראות למי שליבו עימו להושיט יד ולסייע, להקל, להיטיב. מי שרוחו נוטה להיענות לקריאת מצוקה אחת ונענה, משול בעיניי כמי שנענה לקריאות המצוקה כולן, שאי-אפשר לו לאדם לסייע בכל, ולהקדיש זמנו, וכוחו, וחוכמתו, והונו, אלא לאותה צדקה שנפלה לפניו כקרובה לו. אכן, בירור הקדימויות הרצויות הוא חשוב, הוא מורה דרך אתי, אבל המציאות אינה מופשטת עד כדי התעלמות מן הקשר בין המצוקה הקוראת לאיש או לאישה הנענים.
כמי שחי בארץ הזאת והיה תמיד נרגש למראה משלחות החילוץ למקומות נידחים בעולם אחר רעש או מכת חולי או רעב, ולא שמע מעולם כי היה מי שהורה לא להתנדב שם כי ענייי עירך קודמים, ולא היה מי שהעז לבחון קדימויות על-פי קשישים או ניצולי שואה שהם ככל אדם אומרים 'כי תראה עירום וכיסיתו' - אני מתקשה לשמוע מה שאומרים שנאמר. היה ממד של מותר האדם בהערצה שהערצנו את המתנדבים, חיילים כאזרחים, שחרפו נפשם בין הריסות רחוקות, שסיכנו בריאותם כרופאים שלוחי האדם שבאדם באוהלי קדחות ומגפות. היינו כולנו, אזרחי ישראל שה' הטוב יודע כי היא עמוסה הדאגות קשות מנשוא בביטחון ובבריאות ובחברה, גאים שחרף זאת הצטיינה כאחת מחברות ההצלה המצויינות במידות הומניטריות בעולם.
כתלמיד, אזרח של רבותי, כאן בארץ הזאת, בימי עלומיי, אני זוכר כי למדתי בערוך השולחן, סימן רנ"א סעיף י"ג "כל הפושט יד ליטול לחם - נותנין לו. ואפילו בא עובד כוכבים לבקש לחם - נותנין לו. וכך אמרו חכמים: מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום. ולאו-דווקא "עִם" עניי ישראל, דאפילו בא לבדו ליטול - נותנין לו". איה הם מוריי של אז?
מה בדיוק רצה שר הביטחון? לחזק את זהותנו היהודית באמצעות "עניי עירך"? הלא הזהות היהודית היא זהות של צדקה, של ראיית כל אמירה כאבן בניין בתוך מכלול גדול של אמונה בערכי יסוד של היהודי כאדם ושל האדם כיהודי. אין יהודי יותר מאשר חייל שמתפלל יום יום 'המלמד ידי לקרב ואצבעותיי' למלחמה המוצא פנאי לסייע ביד ילדים כילדים, לצבוע מועדון, להושיט יחס אנושי כאות וכמופת שהוא שייך לחברה הרואה בטובה הכללית האנושית את התרומה היותר גדולה למאמץ הביטחוני העמוק, זה הבנוי על החייל היודע את תורת החיים, זה המאמין כי סוף דבר זה הביטחון שיש לכל מי שנקרא לדגל כי הוא נקרא להיאבק על הטובה הצפונה בטוב ובחסד.
על כן מאינני מאמין כי הידיעה שאמנם פורסמה אומרת אל נכון מה שהיא אומרת. לא ייתכן.