קשים עלי ביטויים כגון "המשמעות הדתית של המדינה". אני קרוב פי כמה לניסוח השואל מה "משמעות המדינה על ההנהגה הדתית". השאלה הזאת, על מלא היקפה ועל דקויותיה, לא נשאלה עד הנה, שבעים שנה אחר כינון המדינה על-ידי דבריו של הציבור הדתי המשולב שילוב מלא, בגוף ובנפש, בקיום המדינה, בבניינה, בהגנה עליה ובניהולה. לאורכן של שנים הוסוותה ההימנעות מן הדיון הזה במיני רטיות, פוליטיות, פסבדו הלכתיות, רטוריות, והסטאטוס קוו, נקוב כבר מימים, הייתה לגדולה ברטיות.
יש מדינת ישראל בעולם. היא הדהימה את ההיסטוריה ביום בו היא קמה. היא הדהימה גם את ההלכה. היא לא הייתה מוכנה. חרף ניסיונות מרשימים להגדיר תוך כדי הילוך כמה וכמה מאפיינים שעברו מן המופשט אל הריאליה, לא הייתה לה ברירה אלא לתבוע מן המדינה אותה לא הגדירה כישות הדורשת את הלכותיה שלה, לשאוב מתוכה הלכות ולתבוע מן המדינה להתאים עצמה לפסיקות שבאו לעולם כשמדינה לא הייתה בעולם.
חוסר האונים ההלכתי הזה הגן על עצמו בטענה כי כל המדמה בנפשו שיש להתאים את התורה לזמן, משול ככופר בתורה עצמה. בגינה הוצאה המדינה ממעגל המציאות עמה נועדה ההלכה להתמודד על-פי יסודותיה מסיני. לא נדרשה מעולם ברצינות התאמת התורה לזמן, אבל נדרשה ההכרה כי הזמן מתחדש, ועמו מתבהרים חידושים שבעצם גנוזים מימים בחובה של ההלכה ואינם באים לכלל גילוי אלא עם התחדשות הזמן.
כמובן שמי שסבר כי מדינת ישראל אינה חידוש נטוע בהיסטוריה, כי היא לא ביטלה את הוויית הגלות של כלל ישראל, כי אולי אינה אלא אפיזודה, כי אורחה וריבעה שולל את הלגיטימיות ההלכתית שלה מלכתחילה, לא ראה צורך להתמודד עם המשמעות של המדינה על ההנהגה הדתית או בעצם על אוכלוסייה כולם. אולם אנשי תורה ועבודה, הם ודבריהם, הם וראשיהם, הם ורועיהם הרוחניים, העדיפו להסתתר מאחורי השאלה של "המשמעות הדתית של המדינה" ולא עסקו בהתמודדות עם השאלה של משמעות המדינה על חיי אזרחיה בכלל, ועל חיי אזרחיה שומרי המצוות בפרט.
התוצאה הבלתי נמנעת, האחרונה בשורה של תוצאות בלתי נמנעות רבות, הייתה הזעקה כי מישהו נשא את העיקרון ההלכתי "פיקוח נפש" לשווא כדי להכשיר חילול שבת המוני באיילון. המדינה לא תבעה מן ההלכה להגדיר אותה. היא לא תבעה ממנה להתמודד הלכתית עם מציאות של עבודות תחזוקה הגורמות הפסד מרובה לרבים, הנועלות תנועה חופשית בריכוזי אוכלוסייה המוניים, המחייבת היערכויות בהן גם ביטחוניות גם בטיחותיות, הלוקחות בחשבון את אפקט הזעם של רבים וטובים על האהבת התורה על מי שאינו רואה עצמו כאחד משומרי מצוותיה. זריזים נמהרים הכניסו את הכל לתוך סד הילכתי נודע, "פיקוח נפש", כאילו אין בעצם צורך להגדיר מה היא מדינה בהלכה, כי בעצם הכל כבר מוגדר ובמדינה ריבונית יהודית אין חידוש. קלות הדעת בה ביקשו קברניטי ישראל להכשיר את עבודת התחזוקה בשבת כנובעות מ"פיקוח נפש" יצרה בעצם מצב בו תיקרא ועדה לדון אם עבודות תחזוקה הן "פיקוח נפש" על-פי ההלכה או לא, אבל לא תיקרא לדון מה אומרת ההלכה על עבודות תחזוקה בשבת כדי למנוע היזק מרובה לרבים ביום חול גם אם אין בהם כל מאפייני "פיקוח הנפש" המוגדר בהלכות. זה לא אותו הדבר.
אין היום במפה הפוליטית מי שירים מאת דגל המשמעות של המדינה על חיי היהודים ויסלול את הדרך לנכונות תופסי התורה ההלכה להידרש לאתגר הגדול הזה. זה לא בספרים של אף לא מפלגה המגדירה עצמה כחרדית או כדתית. למרבה הצער ולעומקם של דברים למרבה המבוכה, האיזונים הפנים קואליציוניים הפכו לאבני הלוגו בהם נבנית הלכה למעשה ההתייחסות של המפלגות הדתיות לצידוק קיומן. הטריז בין המדינה לבין השלטון הוא טריז פלדה. מדינת ישראל אסור לה למלט את נפשה לתוך ריבוי פרצופי הפרהסיה שלה. היא תלקה באובדן זהותה ותתיר מפורקת מהגדרת חידושה בהיסטוריה לבעלי זרוע כלכליים, פוליטיים, חברתיים, לשלול ממנה את שבתה. זה מפני ששבת של קניונים פתוחים אינה שבתו, וזה מפני ששבת של רחובות סגורים לתחבורה בשבתות אינה שבתו, זה מפני ששבת של פקקי ענק אינה שבתו מוזה מפני ששבת הכופה עצמה על בעלי עסקים זעירים ולא על בעלי עסקי ענק אינה שבתו. האיזונים הפנים קואליציוניים יכולים להציל שלטון. לא מדינה.
אין לי תביעות לחרדים, אם כי הם לא פחות מכל מגזרי האוכלוסייה נפגעי הדרת המדינה מעולם ההגדרות של ההלכה הדינאמית. גם תביעות מן הרבים שאינם רואים עצמם כשומרי מצוות, אין לי תביעות. הם הסכימו מתוך נוחות להיות בוררי המותר והאסור בשבתות של המדינה עוד בטרם תקום המדינה. הסטאטוס קוו היה ניצחונם הציני שנתלבש כאילו מאינו אלא כהכרה בעיקרון של מקסימום שבת במינימום חילולה. אחרי שבעים שנה המינימום משתנה והמקסימום משתנה ורק חוסר האונים והיעדר היצירתית אינו משתנה.
אבל יש לי גם יש תביעות ליורשי אנשי תורה ועבודה. אבותיהם אומנם חטאו בהימנעות מהגדרה נועזת של משמעות המדינה על חיי היהודים בה. אבל עכשיו, שרואים בעין כי הגדרת המדינה בהלכה היא נושא של פיקוח נפש, ממי נצפה לישועה אם לא מהם...?