מירב בטיטו כתבה מאמר תגובה מאלף בידיעות אחרונות, שמתייחס למחאת המנהלים, שמזהירים מפני מחסור חמור במורים בבתי הספר ברחבי הארץ, כאשר באופן טבעי המחסור מורגש בעיקר בפריפריה. בטיטו חשפה תופעה שקיימת כבר שנים, ואיך שהוא היא ממשיכה להיות מתחת לרדאר. השורה התחתונה היא שמשרד החינוך לא יודע באמת כמה מורים יש לו, וכמה חסרים. הנתונים זורמים ממקורות שונים, על-ידי פקידים שונים, ומבוססים על דיווחים לא אחידים מהשטח, שמשום מה לפעמים לא מוצאים ביטוי בנתונים שפקידי המשרד לא יודעים עליהם.
בטיטו כותבת שבמשרד יש החוששים מגילוי האמת לגבי מצב המורים, שכן מאחורי המספרים יש אמת הרבה יותר כואבת: המספר ההולך וגדל של מורים שנוטשים את המערכת. ומעבר לעיסוק במספרים, הכותרת של בטיטו לא סופרים את המורים היא דו משמעית (לא במקרה). למחסור במורים יש סיבות רבות: אחת מהן היא שחיקה מתמדת במעמד המורה, ביחס אליו מצד כל המערכות, שלא לדבר על ההורים והילדים.
הדוגמה הטרייה ביותר היא, מחאת ההורים, שהפכה כמעט לריטואל קבוע, בתחילת החופש הגדול ואחריו. הטענה היא, שהחופש ארוך מדי וההורים דורשים, בצדק מבחינתם, פתרון. משום שהדבר פוגע ביכולת שלהם לתפקד. המחאה כמובן מופנית כלפי המורים, משום שיש הורים רבים שסבורים שלמורים לא מגיע ימי חופשה כמו לכל עובד,(הם הרי הבייבי סיטרים הלאומיים) והם שוכחים שבניגוד למרבית ההורים, מורה לא יכול לצאת לחופשה מתי שהוא רוצה, אלא רק בתקופות שאין לימודים.
כמובן שיש פתרון לבעיות אלו, אבל לא המורים הם הכתובת. ונחשו מי לא יוצא להגנת המורים? משרד החינוך, המעסיק הישיר שלהם. שר החינוך שעושה דברים יפים בתחום של קידום מקצועות המחר, לא השמיע את קולו, זאת למרות שכשר בממשלה הוא יכול להציע שלל פתרונות שאינם קשורים למערכת החינוך: הגדלת ימי החופשה לעובדים, הכרה בימי חופשה בימים שהילדים עד גיל מסוים בבית, (למשל קיצור יום העבודה, עבודה מהבית). בנט גם יודע שרוב החופשות, חוץ מהחופש הגדול, הן על-רקע דתיי כלומר חגי ישראל. האם יעלה על הדעת, שבנט ידרוש לקצר את חופשת סוכות או חנוכה? ולמען האמת גם ההורים לא ממש רוצים, כי זו התקופה שהם יוצאים לחו"ל עם הילדים. כאמור זו רק דוגמה אחת.
גם תנאי העבודה של המורים משתנים במשך השנים, שמצד אחד שיפרו את שכרם במעט, אבל בפועל הכפילו לחלק מהמורים את שעות העבודה. ובכלל, סוד ידוע הוא שאחד השיקולים של לא מעט מורות, אימהות לילדים, היא שעות העבודה שהיו נהוגות בעבר לפני רפורמה. היכולת להיות עם הילדים בבית אחרי שעות העבודה ובעיקר בחופשות, שווה הרבה.
המוסדות להכשרת מורים לא מצליחים להביא לשורותיהם את המורים הטובים ביתר, מה שיוצר מצב שאלו שיוצאים מהסמינרים הם סוג של פשרה, לפעמים טובה ולפעמים פחות טובה.
וכל אלו מתנקזים לנושא שמרבים מאוד לדבר עליו, אבל לא עושים שום דבר לשנותו: שיפור מעמד המורה והפיכתו לאחד המקצועות בסדר עדיפות לאומי, עם תגמול מתאים, שישכנע הרבה מאוד אנשים מצוייניים לחזור למערכת החינוך ממנה הם ברחו לפני כמה שנים.