מחלוקת יש אם ניתן הבשר לאדם לאוכלו מכוח הייעוד של בעלי החיים, או כדי לרצות את תאוותו.
והנה בגן עדן לא אכל האדם בשר. וזה היה גן עדן!
שם נאמר: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע... לכם יהיה לאכלה. ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה" (בראשית א, כט-ל). כי מתחילה אוכלי עשבים היו אבותינו.
והנה "אחרי המבול הותרו בני נוח באכילת בשר (בראשית ט,ג) כי אחרי שמלאה הארץ חמס, אחרי ששלט בעולם חמס ושוד ורצח ושלטון האדם באדם לרע לו, לא נדרש האדם למאמץ מוסרי של ויתור גמור על המתת בעלי חיים" (נחמה ליבוביץ עיונים בספר דברים לפרשת ראה).
והיתר זה שניתן לבני ישראל במדבר הוגבל בהיותו במדבר.
ועתה בהיכנסם לארצם, הותרה להם אכילת בשר. "כי ירחיב ה' אלוקיך גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר ככל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ-כא). אבל על-פי הלכות שחיטה כשירה. על-פי הלכות קרבן.
ומסביר הראי"ה קוק: "רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר" – אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על-ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא בא עיתה".
ובהמשך מפורטים הלכות כשרות לאכילת בשר.
כי התאווה הגשמית, התאווה העזה לבשר קשה להתגברות. אבל חשוב לעדנה ולרסנה עם ההלכות הקשורות בהלכות אכילת בשר.
ורש"י מביא פירוש נוסף למשפט: "לכשירחיב ה' גבולך... ואמרת אוכלה בשר": "לימדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידים ועושר".
אנחנו חייבים לנתב את תאוותינו על-פי היכולות שלנו.
שתי גישות הן ושתיהן נוגעות ברוחו של האדם: האחת - אדם אינו צריך בשר. אבל תאוותו מניעה אותו. לכן, כדי לרסן את התאווה הזאת, עליו ללמוד הלכות שחיטה ובכך יעשה הכל מרוסן ובקדושה.
השנייה על-פי רש"י – האדם צריך לחיות כפי אפשרויותיו. רק אם הרחיב ה' גבולך, רק אם יש באפשרויותיך הכספיות – תוכל להתאוות לבשר.