בפלגות השמאל גדולים חקקי-לב. היו"ר התורן של המפלגה האבודה עדיין יושב על כסאו המתנדנד, והסכינאיות הסובבות אותו עדיין לוטשות עיניים אל כסאו, אבל יש מי שמבחינים בחסרונה של אישיות צבאית בכירה בצמרת השמאל המתכווץ. על-רקע זה ניתן להבין את פעלתנות היתר של הגנרלים ממחנה זה.
כך תת-אלוף במילואים
רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו מזה שנים רבות מאד, אשר שורד על כסאו בזכות העובדה שבמערכות הבחינות התייצבו מולו מועמדים קיצונים ממנו (
דב חנין,
ניצן הורוביץ). בשנותיו הרבות בעירייה פרח הלעז בעיר העברית (?) הראשונה, העירייה עורכת נון-סטופ הפנינגים ולא חלילה אירועים, והלוח העברי בפרסומים שלה - הס מלהזכיר! והשבוע, העדפה של ילדי מסתננים-עבריינים על פני ילדיהם של אזרחי ישראל, ואיום לשלול את בית-הספר שבח-מופת מילדי ישראל. ועם רקע זה האיש רוצה לשדרג את עצמו מן התחום העירוני לארצי.
כך אלוף במילואים גדי שמני, מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אשר צלחה עליו לפתע רוח השמאל והחל להתנבא כאחרון הכותבים ב
הארץ, בבחינת: הגם שמני בנביאים? הוא הגדיר את עצמו כאלוף הכיבוש. הן כרטיס הכניסה לפוליטיקה של השמאל ולקבלת תמיכה מהעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים הוא דקלום שקר הכיבוש.
כך רב-אלוף במילואים
אהוד ברק, הכושל בראשי ממשלות ישראל, שהפריח שמועה על מחדל ביטחוני כביכול של ראש הממשלה נתניהו, בלי לפרט ובלי למסור לגורמים המוסמכים במה מדובר, ואח"כ - קולו נדם.
כל עוד תרבות השקר - "שלום", "כיבוש" - וכל עוד הגזענות - השאיפה לגרש יהודים מבתיהם - תשלוטנה במחנה השמאל, לא יעזרו לו מדים ועבר צבאי מפואר. ציבור הבוחרים הולך ומתפכח ממצעד האיוולת שנמכר כ"תהליך שלום" ומסם המוות הקרוי "פתרון" שתי המדינות בארץ ישראל המערבית.