לפני ימים ספורים נפרד עם ישראל לרבבותיו, מ
שמעון פרס, מנהיג גדול שצמח לעם קטן (במספרו). רבבות עברו על פני ארונו. רבבות עקבו בעזרת המדיה, אחר מסע ההלוויה ואחר הנאומים שנישאו ליד ארונו. הצופים הרבים עקבו, חלקם בפליאה, חלקם בגאווה נסתרת, במעין טפיחה עצמית על השכם, במצעד החשובים, שהגיעו לכאן, מכל קצוות תבל, להשתתף בהלוויה.
במשך עשרות שנים, למעשה מאז אוסלו, מעשה ידיו וידי מקורביו הנאמנים (כף המאזניים נוטה היום לצד השוללים), היה פתוח הצוהר לשלום. את הצוהר הזה פתחו/קרעו, כמעט בכוח, פרס ואנשיו, היה זה צוהר שנקרע בתודעה היהודית/הישראלית, החשדנית מאוד כלפי הערבים, אחרי מאה ויותר שנות טרור ערבי. הצוהר הזה נותר פתוח, עד שהגיע ערפאת וחבורתו ממקום גלותם בטוניס, והחלו דה-פקטו, לאטום אותו, לאט, בהתמדה, אבל בשיטתיות. בעקשנות רוויית שנאה. עוד לבנה נוטפת דם ובוץ, ועוד אחת, עוד אינתיפאדה, ועוד אינתיפאדה, עוד "דולפינריום", עוד "סבארו", ועוד אוטובוס עולה בלהבות. הצוהר הזה אכן הלך ונאטם. עד לבואו של עראפת לא ידעה ישראל טרור בהיקפים כאלה. כך נתקבע בתודעת הציבור, חורבנו המתקדם והולך, של
הסכם אוסלו. כך נתקבעה ההנהגה הפלשתינית וערפאת בראשה כמנצחים על "המלאכה" העקובה מדם. מי שביקש להאט את הקצב, לעצור בעד השינוי המתחולל בדעת הקהל, מי ששם את רגלו במשקוף הדלת ההולכת ונטרקת, היה שמעון פרס. פרס חזר ושינן, לכל מי שהיה מוכן להאזין, כי ניתן ואפשר, בעזרת תהליך מדיני, להגיע לשלום עם העולם הערבי ובמיוחד עם הפלשתינים. ובמיוחד ב"מזרח התיכון החדש", ההולך ונבנה מול עינינו. כך טען. הוא האמין שאפשר להחזיק את הדלת פתוחה. "יש עם מי לדבר", אמר כל הזמן. בעוד המתאבדים מתרסקים עם נוסעי האוטובוסים, כמעט מדי יום ביומו.
פוליטיקלי קורקט
האסטרונומים מספרים לנו על החומר האפל ביקום. זו מאסה עצומה אופפת כל, שאיננה נראית אף בלתי ניתנת למישוש. גם כאן, במציאות הישראלית והבינלאומית יש מאסה כזו אופפת כל. קוראים לה "פוליטיקלי קורקט". משקלה עצום. היא בלתי נראית. אבל היא נוכחת, ועוד איך, בכל מקום. פרס היה האיש של ה - פ. ק. הוא נשא את משא נוכחותו על כתפיו. ובו-זמנית גם נתמך על ידו. לדידו האפשרות לכונן שלום כאן, איננה זקוקה להוכחה. ההוכחה נעוצה ב"פוליטיקלי קורקט", ההסכמה הבינלאומית הטוטאלית כלפי הדרישות מישראל. ודי בכך.
התפיסה הזו הוכתה קשות: ההינתקות מעזה ותוצאותיה ההרסניות, ההפיכה הרצחנית שביצע שם החמאס, מבצע צוק איתן, והפגזת ישראל באלפי טילים מהרצועה, מלחמת האזרחים בסוריה, שפיכות הדמים הנוראה של דאעש, כל אלה אמרו דבר ברור: חוסר יכולת, מהותי מאד, של הערבים, לא רק לחיי שלום בינם לבין עצמם, אלה גם לחיי שלום בינם לבין זולתם. תהליכים אלה הנחיתו מכה אנושה על תפיסתו של פרס. השמאל הישראלי, שהלך כעיוור אחריו, שלא לדבר על מספר אנרכיסטים הלומי סיסמאות, הפכו להיות נושאי הדגל היחידים שנותרו לשמאל במלחמתו בימין ובנתניהו. גם צבעו את בדידותו של פרס באדום זוהר. סמלו של הרמזור המצוי... האומר/זועק: עצור!
על התפיסה שניסה שמעון פרס להנחיל לציבור היהודי כל ימיו, בדבר שלום בימינו (וכבר הייתה בנסיגה באחרית ימיו). הנחיתה מכת חסד דווקא הרשימה הערבית המשותפת. היו"ר שלה,
איימן עודה, טען כי הם לא שותפים לאבל הישראלי על מות פרס. פרס הוא אבי דימונה. פרס הוא אבי תפיסת הביטחון הישראלית, אמר. על מותו הם לא יתאבלו, אף לא יפרסמו מודעת אבל. בהודעות שפרסמה הסיעה, הם חוזרים אחורה ל - 1948. אז, הם אומרים, החל להיווצר הפשע הגדול. פשע הנכבה, ופשע הקמתה של מדינת ישראל. פרס ניצב אז יחד עם
דוד בן-גוריון, בחזית המאבק היהודי נגדם. לפיכך אין הם יכולים להביע השתתפות בצערם של היהודים.
שרות גדול עשתה הרשימה המאוחדת במעשה זה, לנרטיב היהודי, שספג מכות אנושות בשנים האחרונות. מכות שחלקו לו מתחסדים למיניהם, כאלה שאינם יכולים לעמוד בזכות עצמם ונאלצים לסיוע של גורמי חוץ. השרות מתבטא בכך שעמדות הסיעה הזו, ככל שהן נגלות לעיני הציבור היהודי חדשים לבקרים, מסייעות לו להשתחרר מצעיף הבורקה הכבד, המאפיל על עיניו. להביט למציאות בעיניים. להבין כי המלחמה בפלשתינים הועתקה מזמן לתוככי מדינת ישראל. הם בעוינותם כלפי המדינה, בד-בבד עם הסתלקותו של שמעון פרס מהנוף הפוליטי שלנו, יגרמו מהר מאוד למערכת הפוליטית להתעשת ולהגיב כראוי למציאות החדשה ההולכת ונרקמת מול עינינו. לדאבון כל לב זו היא מציאות של עימות, ולא מציאות של שלום.