שירת הפרידה

הַאֲזִינוּ! קוֹל מֹשֶׁה מְהַדְהֵד

הִשַּׁמְרוּ לָכֶם מְאוֹיֶב וּמִבּוֹגֵד

עֶמֶּנוּ מְאָז בִלְעָם יוֹשֵׁב בָּדָד

מוֹשִׁיט יָד לְשָׁלוֹם וְהוּא נִבְגַד

וְהַצָר הַצּוֹרֶר לֹא נִכְחַד

אַל נָא נַלְקֶה עַצְמֶנוּ בְּשׁוֹטִים

וְנֹאמַר חָטָאנוּ, עָוִינוּ, פָּשַׁעְנוּ

כְּלַפֵּי שׁוֹפְכֵי דָמֵינוּ הָחַטָּאִים

בְּעוֹד הֶם שׁוֹפְכִים דַּם נְקִיִּיםּ

מְהַלֶּלִים רוֹצֵחַ וְצוֹהֲלִים

הִזַּהֲרוּ וְעוּרוּ אָחִים וְאַל תָּלִינוּ

מְעִידִים בָּכֶם הָאָרֶץ וְהַשָּׁׁמָיִם

כי יוֹם יָבוֹא אָז מְבַקְשֵי נַפְשֶׁנוּ

יִמְצְאוּ גָּן עֶדֶן נָעוּל בְּמַנְעוּלָיִם

ושׁוֹלְחַם שָׂרוּע לוֹ אַפָּיִם

סוֹף דָּבָר יֵשֵׁב עַמֶּנוּ וְלֹא יֶחֱרַד

פֹּה בָּאָרֶץ אַךְ בַּגּוֹיִים יֵשֵׁב בָּדָד

מצויד בברכת מֹשֶׁה לְעַם וְעֵדָה

בשִׁירַת הַאֲזִינוּ שירת הִַפְּרֵדָה

וְהָעָם אָמַר לְמֹשֶׁה תּוֹדָה

עדים יציבים לא יְכַזְּבוּ

השמים והארץ כוכבי לכת שנעים במסלולם לעולם ולא יִטּוּ מִנֶתִּיבָּתָם, יוצרים בעבורנו אור ליום וְחֹשֶׁךְ ללילה בעתם. אין לגורמי השמים מֻשָּׂגִים כגון: "בערך" או "כמעט" או "קרוב לוודאי" הם נעים בדיוק וממלאים יעודם בדיוקנות לפח אלפית השנייה ולא יסורו ממקומם ומנתיבותיהם והם ישארו לעולם קַיָּמִים. על שני גרמי שמים אלה המשורר בתהלים אמר: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה-דָּעַת,אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: בְּכָל-הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם (תהלים יט): לא בכדי משה בוחר בפתח דבריו אל עם ישראל להעיד את השמים והארץ כעדים, אשר שמעו דברי משה כל העתים ובעזרתם לא יוכל איש להכחיש את דבריו באמרו: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי (לב/א). השמים והארץ עדים למוצא פי משה ולמאמרו על זה אמר רש"י: משה מעיד עדים יציבים באמרו לעצמו: אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל "לא קבלנו עלינו הברית" מי בא ומכחישם?, ומוסיף רש"י באמרו: שאם יזכו, (כלומר יצאו זכאים ), יבואו העדים ויתנו שכרם: הגפן (שתצמיח אותה הארץ) תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טַלָּם . ואם יִתְחַיְבּוֹ (ימצאו חיבים בדין) תהיה בהם יד העדים תחילה: ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים י"א), יז) ישראל יהיו חיבים בדין בהתכחשם על-ידי התכחשות לתורה. כי אז יענש העם באבדנו בקרב או על-ידי אמות העולם כנטול כח. משה אומר לישראל הוו דבקים בתורה, שבקיומה יתקים ישראל לעולם, ובנטישתה יאבד העם בין הגויים ולא יהיה לו קיום כעם. משה מזכיר לישראל שקבל את התורה באמרו: נעשה ונשמע. קבלה בסיני ולכן היא הערובה לקיום ישראל כעם בין העמים. פתיחה זאת מסכמת את עיקר כונתו ורצונו של משה להשמיע שוב ושוב את דברו לישראל.

הדברים בשירה נשמעים ונקלטים בַּזִכָּרוֹן

דברים שנאמרים בשיר וחריזה נקלטים טוב יותר מן הדברים שאינם נאמרים בשיר ובחריזה . זה מוכח יום יום כשאנו שומעים שירה חרוזים ובניגון במסגרת השמעת שיר וזמרה, אנו יודעים כי קליטת דברי השיר קלה יותר ונשמרת בזכרון היטב. כך גם נזכרים בנאמר בשיר וגם זוכרים את תוכן האמור המביע דברים שהאדם קולט אותם ושומר אותם ונזכר בנאמר תמיד או כל אימת שנוצר מצב שבו מתרחשים דברים שנכתבו בשירה והושמעו. כדי לזכור דברים שנאמרו בשיר די אם נשמעים פעם פעמים או שלוש והם יחקקו בזיכרון היטב, זאת לעומת דברים רגילים (בּפְרוֹזָה). הנה משה על סף פרידתו מן העולם, עשה זאת בדברו אל העם בשירת תוכחה ובאזהרה. ובנתנו להם גם עצות עצות טובות. כל זה כדי שילכו על-פי הכתוב בתורה, ללכת בדרך שתתן לעם לישראל להתקים לעד. כדי שעם ישראל יצליח לעמוד בתהפוכות הזמנים. ואמר לעם בשירתו: שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תְּצַוֻם את בניכם לשמור, לעשות את כל דברי התורה הזאת, כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, אשר אתם עוברים את הירדן מה לרשתה (לב מו,מז) משה בחזונו ידע שלאחר שיכנסו ישראל לארץ ויתנחלו בה, יָפֵרוּ את הברית שנכרתה עם האלוהים לעבדו ושלא ללכת אחרי אלילי הגויים, כי הכיר את ישראל ותארו כעם קשה ערף ופתלתול. ישראל ימצאו בארץ עמים אליליים ומשה חושש כי מכיר הוא את העם במשך ארבעים שנה איך יתנהגו ומה יעשו ואומר זאת כך: שִׁחֵת לוֹ בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹל (שחת=חִבֵּל הִזִּיק לעצמו). ישראל יגמלו רעה תחת טובה, בכך שישכחו את אשר עשה להם אלוהים בהוציאו אותם ממצרים ובכל ארבעים שנות הנדידה במדבר. וכבר מוכיחם מראש:

הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת? עַם נָבָל וְלֹא חָכָם

הֲלֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, הוּא עָשׂךְ ָוַיְכֹנְנֶךָ. (קנך=בוראך רש"י מפרש זאת קנך ותקנך) בחזונו רואה משה כי העם יזנח את האמונה שבכוחה הגיע לארץ שנלחם עליה ובמקום להודות לאלוהים ישראל יזנחו את האמונה באמונה בקב"ה לכם משה מזכיר להם כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ חבל= יעקב הוא השלישי באבות והוא חוט יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ המשלש את השנים האחרים והופך לחבל יסובבנהו= בענן, בדגלים, בתחתית ההר (בוננהו= מלשון בינה). משה נשמע שהוא כבר מאוכזב, בראותו בחזונו איך קמים בני העם בחלקם המכריע ומתכחשים לקיום האלוהים ומתנכרים לעובדה כי זכותם על הארץ מקורה בתורה . גם אם האו"ם יחליט אחרת. החלטות העומדות בסתירה לתורה שהיא הקדומה מכל ספר כתוב אחר מהוה ההחלטה בדבר קשר ישראל לארץ ולהר-הבית. רק בזכות הכתוב בתורה יש לישראל זכות על ארץ ישראל, וזה בטרם נוצרה הנצרות ובטרם הופיע האיסלאם. למעשה העם מתנהג בכפיות טובה ועל כן מקדים ואומר משה: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעַט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ

וַיִּטֹּשׁ אֱלֹוהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻעָתוֹ משה בקש להסביר לעם, שלא יבטחו רק בכוחם, הצלחת העם תהיה באמונה בכוחו ובקיומו של הקב"ה השומר את העם ומצעיד אותו להצלחות ונצחונות. דברים אלה קבלו ביטוי בשירה לאחר שכבר הבהיר לעם כי ה' יכול להוסיף רעה על רעה ויכול לכלות המשחיתים אם יכעיסוהו ויתכחשו לו, כי אז: מִחוּץ תְּשַׁכֶּל-חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה ומוסיף ואומר: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם אֵיכָה יִרְדֹף אֶחַד אֶלֶף, וּשְנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה משה ידע את חולשות האדם לכן הוא מכין אותם לברכה שגם היא נאמרת ב-ז' באדר יום לידתו ופטירתו של משה. ענין זה נרמז בפרשת נצבים ואוזכר בצורה ברורה יותר בפרשת וילך ושוב חוזר היום בפרשת האזינו ויחזור לבסוף בפרשת וזאת הברכה. לכן בכל מקום שנאמר בדברי משה היום הכוונה היא ליום לידתו וליום פטירתו של משה.

חֶשְבּוֹן נֶפֶש חוֹבַת הַשָּעָה לָדַעַת לְהַקְשִׁיב לַזּוּלָת

לָדַעַת לִשְמוֹעַ עוֹד דֶעָה בְּעֲשֶׂרֶת הָיָּמִים וּבְשַׁבָּת

יֵשׁ לִזְכּוֹר כִי נָפַל הַפּוּר כְּאָחִים לְשִׂמְחָה וּלְצָרָה

לִמְּדַתְנוּ מִלְחֶמֶת כִּפּוּר לְהִתְכּוֹנֵן בְּכֹל עֵת וְשָׁעָה

נִזָּכֵר כִּי מִבִּירָא עֲמִיקְתָּא לְאִגְרָא רָמָא אֻמָתּנוּ עַלְתָּה

וּמַחֲצָה זֵדִים שֶׁחִלְּלוּ כִּפּוּר זֶה בְּדִבְרֵי יְמֵיהֶם יֵהֵא זָכוּר

וְאָנַחְנוּ נִזְכֵּה לְשָׁנִים טוֹבוֹת רַבּוֹת וְהֶם יִזְכּו בְּמַעֲלָלֶיהֶם לְקִלְלַת הַדּוֹרוֹת

נֶלֵך אָנוּ בְּדֶרֶךְ נְכוֹחָה וְנִזְכָּה אָז לַחֲתִימָה טוֹבָה