תחילה הודיעו לנו בצנעה, בדחילו ובקול ענות חלושה, שצה"ל "גילה" דרך חדשה להכות באויב החמאסי - פינוי תושבים מיישובי עוטף עזה במקרה של עימות נרחב נוסף עם חמאס. על-פניו נראה הרעיון כהמשכו הישיר של שינוי המתחולל בתפישת הביטחון של ישראל בדור האחרון - תפישת המגננה הסבילה, הנסיגות הטקטיות והוויתורים החד-צדדיים. לאחר מחשבה נוספת, נראה שהגישה מסמנת היווצרותה של קונצפציה חדשה ומסוכנת הרבה יותר מזו שהכתה את ישראל מכה אנושה במלחמת יום-הכיפורים.
כזכור, בימיה הראשונים של המדינה וכהמשך ישיר לגישה היסודית שהנחתה את היישוב עוד קודם לכן, נתפסה ההתיישבות "כוח חלוץ לאומי" בבניית הנוכחות וביצירת עובדות מדיניות בשטחים בהם התעתדה הנהגת היישוב ליישם את בשורת העצמאות והריבונות; ציונות במיטבה.
בימים של לא מלחמה, נרכשה הקרקע בכסף, ובתקופות מלחמה היא נרכשה בדם. אין מדינה בעולם שהדברים מתנהלים או התנהלו בה אחרת. כיום כשאנו עוקבים בהשתאות אחר "ההתפרקות מרצון" של ארה"ב במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, כדאי וחשוב לזכור כיצד קמה מעצמה זו לפני כ-250 שנה והתבססה לאחר מכן עד לתחילת המאה ה- 20.
הלשונות הרעות המצויות בקרבנו בשפע, ימהרו ודאי לקפוץ ולהסביר לנו ש- "אז היו התנאים שונים... ולכן...". אכן כך. אז התנאים שונים שם, ובפרטיהם הם שונים בכל המקרים האחרים המוכרים בעולם. אך ביסודם הם זהים בכל המקומות ובכל הזמנים:
קרקע נקנית בכסף, בזיעה ובדם, וכך היא גם נשמרת, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לא.
המלחמה על ארץ-ישראל לא תמה. היא נמשכת בדרכים שונות ובאופנים שונים, ומוקדיה הם תמיד שלושה: אדמה (טריטוריה), ריבונות ונחישות לאומית.
הרס אחד ממרכיבים אלה מהווה אינדיקציה ברורה לתחילת הסוף של הקיום הלאומי הריבוני מדינה ולרוב גם של העם השוכן בה. הלחימה הערבית נגד ישראל, מכוונת לקעקע שלושה מרכיבים אלה. הדרכים להשגת תוצאה זו עשויות להשתנות, אבל היעד הסופי נשמר.
דפוסי התנהגות
"שלום" הוא תמיד מצב זמני ונזיל. נסיגות חד-צדדיות כמחיר המשולם עבור "שלום", הן כרסום בשלושת מרכיבי הקיום הנ"ל גם יחד. לכן, אין רע ומזיק בשלושה המוקדים הנ"ל בניהול מערכות היחסים בין מדינות או בין מדינה לאויביה, גם כאשר האויבים הם ארגונים תת-מדינתיים, הנהנים מחופש פעולה על טריטוריה זרה - בין אם היא שלהם או בשליטתם ובין אם לא. כמו-כן אין אבסורד גדול יותר ואווילות קשה יותר מפגיעה אפילו באחד המוקדים הללו ביודעין ובכוונת מכוון.
כול עוד נמשך סכסוך לאומי בין ישראל לשכנותיה, מתקיימות שתי אמיתות אלה: א. נשמרת א-סימטריה גדולה מאוד בין ישראל לעולם הערבי. ב. קיים איום מתמיד על השלימות הטריטוריאלית של המדינה. במדינה שבה ההתיישבות היא סמל הנוכחות והריבונות, אסור לשנות את דפוסי הנוכחות תחת לחצים אלימים - נוכחות אזרחית או צבאית. נוכחות אינה צריכה להיות דוגמטית, אבל נראית, מורגשת ומוכחת דרך-קבע. השינוי בדפוסי ההתנהגות הללו מזמין עוד אלימות ומעודד חתירה להפיכת הוויתור, דה-פקטו, מזמני לקבוע.
כאשר הופך הוא לקבוע, אנו על סף קריסת אחד מעקרונות הקיום והריבונות.
לפיכך, הרעיון לפנות ישובים בעוטף עזה בעת עימות, הוא רעיון נואל ומסוכן. מי שירצה לעזוב יעזוב, אולם על המדינה לעשות הכול, לרבות בתחום המיגון מכל הסוגים ונגד כל האיומים, התמיכה, השיקום, העידוד המוראלי וכ"ב, על מנת-שמספר העוזבים יהיה מינימלי.
לשם כך עליה לפתח תורת-תגובה מול חמאס, שתרתיע את הארגון מביצוע "מבחנים תקופתיים" של המדיניות והנחישות הישראליות, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין.
מספר התושבים ביישובי עוטף עזה הוא כ-65,000
1. המעבר מרגיעה ללחימה כוללת בעזה שתקיף גם את יישובי העוטף, עשוי להתחולל תוך דקות ולכל היותר תוך שעות ספורות. גם אז, אם מדובר בפינוי בשלבים של מספר תושבים כנ"ל, תחילה סמוכי-גדר ואחר-כך גם אחרים, זו עדיין משימה לא קלה אך אפשרית לצה"ל הגדול. אולם, החשיבה הדפנסיבית הבעייתית זולגת כבר כיום גם לגבול הצפון, מול חיזבאללה לאורך גבול לבנון ובעתיד, אם לא נזהר, אזי גם לאורך גבול רמת הגולן. זו כבר בעיה חמורה הרבה יותר, משום שלחיזבאללה יכולות גדולות ומגוונות בהרבה מאשר לחמאס. כמו-כן לצידו עומדת באופן אקטיבי מעצמה כאירן, שמסוגלת לגבות את שחיקתו באנשים ובציוד במהירות ובנחישות רבות מאוד.
ניסיונות חדירה
במונחים של איום אפקטיבי, גדול היקף האוכלוסין לאורך גבול הצפון פי עשרה לפחות ממספרם בעוטף עזה. טווחי הירי של חיזבאללה, אם יתדרדר העימות לעימות-כולל, יגיעו לפחות עד לנגב הצפוני, ואולי גם מעבר לכך. החימוש כבד יותר, מדויק יותר והרסני יותר וכמויות החימוש מאפשרות משך לחימה אינטנסיבי של חודשים אחדים
2. מטבע הדברים, ישובים לאורך קו הגבול חשופים יותר לפגיעה משום שניתן להפעיל לטווחים הקרובים לגבול (10-5 ק"מ), כמעט כל מה שנמצא בארסנל החיזבאללה. החיזבאללה נערך ללחימה ממושכת ומפזר ומסתיר את מאגרי החימוש ואת משגריהם על פני שטחים גדולים של לבנון וכנראה גם בסוריה.
בעימות כולל עם חיזבאללה, אנו צפויים גם לניסיונות חדירה לישובים שקרובים לקו העימות ומול הכישורים של חיזבאללה הצובר ניסיון קרבי רב במלחמה בסוריה, זהו איום חמור בהרבה מהאיום של חמאס עוטף עזה. חרף זאת, אין להמליץ על עיצוב מדיניות דפנסיבית שכוללת פינוי יזום של ישובים, אלא
לחזור לתורת הביטחון הקלאסית של צה"ל מימי בן-גוריון, שעיקרה: העברה מהירה של הלחימה לשטחי האויב. לגישה זו מספר יתרונות משולבים: א. הרחקת מהירה של כוחות האויב מן הגבול ופגיעה מהירה בעוצמת האש שלו. ב. תפיסת שטחים שמהם קל יותר להגן על העורף מכל בחינה, ובהמשך ניתן לנצלם להסדרים של הפסקת-אש או שביתת-נשק. ג. הוכח כבר במבצעים קודמים שלחימה ביכולות השיגור של חיזבאללה לא תוכל להתבצע רק מן האוויר. לפיכך, יעדיו של עימות נרחב צריכים לכלול: הפסקה מהירה של הירי על ישובים אזרחיים שלנו; שבירת יכולות הלחימה ורצון הלחימה של חיזבאללה ושל ממשלת לבנון, באמצעות פגיעה אנושה בכוחותיו ובתשתיות; הרחקת מספר גדול של אזרחים מדרום לבנון בהתראה קיצרת מועד (מטרת-לוואי), בכדי לאפשר לצה"ל חופש תנועה ופעולה תוך מזעור הנפגעים הלא לוחמים, במידה שהם באמת כאלה; מניעת הגעת תגבורות וציוד לכוחותיו הלוחמים. כל ארבע המטרות הללו תחייבנה נוכחות של כוחות יבשה ישראלים בדרום לבנון ובמרחב שבין דמשק לגבול רמת הגולן.
אולם, זה אינו התרחיש הגרוע ביותר.
תרחיש גרוע עוד יותר עשוי להתחולל אם שני הגורמים ישלבו ידיים: חיזבאללה וחמאס ישתפו פעולה ביניהם ואליהם יצטרפו גם כוחות דאעשיים או איסלאם קיצוני אחר. אילו היה תרחיש משולב כנ"ל תלוי ברצונם הטוב של הארגונים עצמם, הייתי מיחס לו סבירות נמוכה מאוד.
אולם, מאחר שאחרי ההתארגנויות הגדולות באזור עומדת כיום - בהשראת "ידידתנו הגדולה" ארה"ב - מעצמה אזורית כאירן, הסבירות אינה נמוכה כלל ועיקר. בתנאים אלה ביצוע פינוי נרחב של ישובים לא יהיה מעשי ואסור לטעת אצל האזרחים תקוות שווא. כמו-כן, אסור למקד, בתנאי לחימה אינטנסיביים, כשהאויב במלוא כוחו, מאמץ עיקרי של הצבא בטיפול במי שיצא מביתו מבלי שהייתה לכך סיבה טובה מאוד. לא תמיד יוזמות אזרחיות "ספונטניות" הן מעשה נבון או רצוי.
אינני מתייחס כאן במפורש לשאלה מה יעשו ערביי ישראל במקרה של עימות כולל מסוג זה. אני משוכנע שרבים מערביי ישראל לא יתפתו להשתתף במחול שדים מסוג זה. אולם, היה ונתבדה באופן חלקי או מלא, חייבת ישראל להיערך לפי שיקולי הביטחון הלאומי שלה ולא לפי הכללים
פינוי מקדים
המנחים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. אינני מתייחס לשאלה מתי יהפוך האיום הפוטנציאלי האירני בים התיכון לאיום בפועל, בין אם מצד כוחות אירניים ובין אם מצד גורמי חיזבאללה מתוגברים שלרשותם יעמדו האמצעים האירניים. דבר אחד ברור: בשעה שאנו עוסקים באיוולתנו באבו-מאזן הפתטי, מערכת האיומים הנבנית סביב ישראל כבר איננה מעוגנת בפלשתינים, אלא בגורמים אחרים וחזקים יותר. מכל מקום, טוב תעשה ישראל אם תכין עצמה לאירועים מקיפים מן הסוג הנ"ל ותעצב סביבם את תפישת הביטחון שלה ולא סביב תקריות גבול מינוריות.
ישראל חייבת לקחת בחשבון אפשרות שתרצה או תצטרך להכות מכה מקדימה או לנהל מלחמה מונעת מול התפתחות איומים בהיקף שיצדיק זאת. הצורך בפינוי יישובים ימנע זאת והתבססות על פינוי מקדים של יישובים, ישלול מישראל דרגת חופש חשובה מאוד בהחלטות אסטרטגיות שמחירן עשוי להיות גבוה מאוד.
גם אם הרעיון לפנות יישובים הוא בעל היקף מצומצם ונועד למצבים חריגים,
הפיכתו לחלק מקו מחשבה אסטרטגי מסוכנת. נטיית הלב היא לפתרונות "קלים", ונטייה זו עשויה לחולל קונצפציות הרסניות.