ביבי נתניהו נאם פעמים, פעם בפני הקונגרס בארצות הברית, ופעם בפני העצרת הכללית של האו"ם. בשני הפעמים קיבל בקורות קטלניות מהעיתונות בארץ הכתובה והמשודרת, ככל שהכתב היה חריף יותר כך הוא זכה לתשבוחות.
אף אחד מהם לא התייחס לתוכן, אלא, למקום בו נישא הנאום, להתערבות הפנימית בבחירות בארה"ב, לכך שלנאומים אין משמעות אמתית והם לא משפיעים על-אף אחד, הם אולי משכנעים את המשוכנעים.
והנה פרס נפטר מתקיימת הלוויה ממלכתית כדת וכדין, נשיאים ראשי מדינות ושגרירים אחרים מגיעים ועל-מנת לכבד את האירוע, נשיא ארה"ב ברק חוסיין אובמה נושא נאום פוליטי מתחילתו ועד סופו, מדבר אל המאזינים מעל ראשי השלטון במדינה ואין פוצה פה ומצפצף.
נהפוך הוא כל העיתונות עוסקת במציאת משמעויות נסתרות נוספות על-מנת להציפן בעיתונים, ועל-מנת להראות כמה חכם הוא אובמה, לא מתעניינים באיך, במקום או במשהו אחר אלא במהות, לא בכך שהוא בא להספיד את פרס, ועשה U טרן ודבר על מה שבא לו.
וזה הזכיר נאום אחר שהוא נשא בבנייני האומה בביקורו הראשון בארץ כנשיא, וגם שם בחר להתמקד בסוגיות הפוליטיות ולא בחזון עולמי של מי שקיבל פרס נובל לשלום מבלי שעשה שלום.
הצביעות הזאת של איפה ואיפה, שתלוי מי הדובר ולפי זה ניתוח המשמעויות והביקורת, מצביעה על ביקורת לא הוגנת, ביקורת מגויסת, שעושה את דבר המחנה אליו היא שייכת, וחבל שכך. תקשורת צריכה להיות הוגנת ומאוזנת, ולדעת כי מילים הורגות כמו שהרבה פעמים הם טורחים להזכיר לנו, הן בטח פוגעות.