מן המפורסמות היא, שהנצחת זכרם של אישים דגולים על שמם של אתרים בישראל כרוכה לא אחת בקרבות פוליטיים של אג'נדות ואידיאולוגיות, כשאת המשוכה הזו בהחלט לא קל לעבור. אלא שיש גם יוצאים מן הכלל, בחזקה של נייטראלים, שאינם אמורים לשמש כמחלוקת, ובכל זאת פוסחים עליהם בגדול. הדברים אמורים בשורה של אישים, שמשום מה קופחו על-ידי המדינה, אף שראוי בהחלט להנציח את שמם בעבור התרומה הגדולה שתרמו לה.
אחד שכזה, שמשום מה נשכח, הינו דמות נשגבה מלפני הספירה. ישראל אמורה להסיר את הכובע בפני כורש הגדול, מייסדה ומלכה הראשון של הממלכה הפרסית. במסורת היהודית, על כל פנים, הוא זכור לטובה בעיקר בשל הצהרתו המפורסמת, הידועה כ"הצהרת-כורש", שהעניקה ליהודים, שהוגלו לבבל עם חורבן בית ראשון,את הזכות לחזור לפולחן אלוהיהם, לחדש את האוטונומיה היהודית בארץ ישראל על-ידי יהוד מדינתם, ולבנות בה את בית המקדש השני.
תיקון מעוות
תמוה מאוד שמחווה אצילה שכזו מצד המלך כורש לעם ישראל לא זכתה עד היום להוקרה הראויה של המדינה היהודית, היושבת היום, אחרי שנות אלפיים, על אדמה משלה, לא במעט בזכותו. את המעוות - מן הדין לתקן, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. ולא אמרנו עדיין מילה על נכדו של כורש, הלא הוא המלך אחשוורוש, או לחלופין על השאה הפרסי פהלווי - אף הם מוקיריו של העם העברי, שעשו חסד עימו הראוי לציון. אז נתחיל במצווה עם כורש עצמו, והשאר מן הסתם ייעשה עם הזמן.
לא פחות ראוי להנצחת המדינה אנואר סאדאת. אף שיזם את מלחמת יום כיפור כנגד ישראל - היה זה הנשיא המצרי בכבודו ובעצמו שדאג בשלהי כהונתו לחתום על הסכם השלום הראשון של מדינה ערבית עימנו, ושתוך כדי כך גם אזר אומץ להופיע בכנסת בירושלים, כשהוא נאלץ בסופו של דבר לשלם על כך בחייו. משום מה לא מצאה מדינת ישראל עד היום לנחוץ להכיר לו טובה על אומץ-ליבו ולהנציח את שמו של המנהיג הנועז על אחד מאתריה. אין זאת כי אם הגיעה סוף-סוף העת לגמול לו הפעם, לבל יישכח המעשה ההירואי שלו.