"תרבות פועלית" לעיר ההסתדרותית באר שבע

בחורף 1950 הוחלט להקים סניף של "הנער העובד" בבאר שבע בהנחה שמועצת הפועלים המקומית תסייע לו ארגונית ותקציבית. עזרא דבי, שליח מפא"י ומרכז הסקיצה המקצועית בנער העובד בבאר שבע ומי שהקים בשנת 1952 את סניף החטיבה המקצועית של התנועה, דיווח למרכז בתל אביב כי מספר החברים הרשומים בנער העובד בבאר שבע נכון ליום 1 בינואר 1953 הגיע ל-137 נערים. באביב 1956 (טרם מבצע קדש), עם עליית המתח הביטחוני באזור, סייעו הנערים, שמספרם עלה כבר ל 450 לערך, ליישובי הסביבה בעבודה חקלאית ובהקמת ביצורים. באותן שנים נתפסה החברות בתנועה כמסדרון לקראת כניסת הנער הבוגר להסתדרות. אולם, יו"ר מועצת הפועלים גדעון בן-ישראל, טען במכתביו למרכז כי הנערים עדיין לא בשלים להצטרפות להסתדרות ויש "לחשל בקרבם את ההכרה הפועלית". עמדתו של בן-ישראל לא תאמה את השקפתם הפוליטית של ראשי התנועה במרכז ההסתדרות בתל אביב משום שחשבונם היה אחד בלבד (וזאת תוך תחרות עם תנועות הנער האחרות בשמאל) - הכנת החניכים להצטרפות למפא"י ולהסתדרות. בדצמבר 1956 נערך כנס רב משתתפים שדן בעתידו של הנוער המתבגר בבאר שבע שם נמסר כי התנועה (הנער העובד) הגדילה מספר חניכיה לקרוב ל-700 חניכים הלומדים את מקצועות הבניין, התפירה, מלאכת הנגרות והרתכות ואף מכונאות. הקורא מבין שבבאר שבע פעלו באותה תקופה עוד תנועות נוער כמו "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "התנועה המאוחדת" ועוד ואף הן תרמו לחיי העיר ולחינוך בניה. פעילותם של התנועות הללו כוונה בעיקר ממרכזיהם הפוליטיים בתל אביב ומחויבותם לבאר שבע הייתה קטנה יותר משל הנער העובד.

יו"ר מועצת הפועלים בן-ישראל טען בניגוד לראשי המרכז לחינוך ותרבות ולראשי הנער העובד כי הקושי האמיתי של הנערים בבאר שבע, שאמנם היא בירת הנגב אך עדיין פריפריה הוא, ההשתלבות במקום עבודה בתום חניכותם ומחסור במועדונים ומתקנים שהיו יכולים להקנות להם "תחושת בית". ראשי ההסתדרות פתרו טענותיו בתשובה המקובלת - מחסור קבוע בתקציב. בן-ישראל לא ויתר ויצא להגן על עמדותיו במוסדות המכריעים של ההסתדרות ללא הצלחה יתרה. לבסוף, התנועה הגיעה להסדר עם משרד החינוך כי החניכים שילמדו במסגרת מקצועית יזכו ביום בשבוע בלימודים כללים הקשורים במה שמכונה היום "מקצועות הליבה". בתנועה גברה דעתם של אלה שביקשו לחבר את מסגרות הנער העובד ובתי הספר המקצועיים בה למדו עם גופים כמו הסוכנות היהודית ומשרד העבודה על-מנת להקים מסגרת חינוכית-חברתית עבור הנוער העובד, בני העולים החדשים בבאר שבע, שתקנה לחניכיה תחושת ביטחון של בנים לעם המתקבץ במולדת.

בשנת 1964 חגגה ההסתדרות 43 שנה להקמתה והחליטה להקדיש האירוע לתנועת הנוער העובד. באר שבע נבחרה כעיר בה יתקיימו האירועים המרכזיים משום שכאן, היא יזמה מקורות לימוד ופרנסה עבור משפחות העולים ובניהם במסגרות ההסתדרותיות. האירועים נפרשו על פני כל הנגב, בתשע מועצות פועלים ועיקרם - הצגת הישגי הנוער העובד בהקניית מקצוע, שפה וביטחון בחיי הארץ. דוברי הנער העובד הכריזו כי מספר הנערים בתנועה עלה ל-785 חניכים רשומים משלמי מס ובבית יציב נערך סמינר לרכזי תרבות, רכזות ארגון אימהות עובדות רכזי קליטה במועצות הפועלים וכולם שיבחו את תרומת הנערים לחיי התרבות והחברה בבאר שבע. ראשי התנועה השתדלו להציג את הישגי התנועה, אולי בניגוד לשומר הצעיר או לתנועה המאוחדת, לאו-דווקא במספר "המגשימים" (כלומר חניכים שהלכו לקיבוץ) אלא בחינוך המקצועי, בביטחון התעסוקתי שהעניקה התנועה לחניכים ובעיקר הדגישו את כוחה לאסוף נערים מבתים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה ולהפכם לאזרחים מועילים בצבא, במפעלים ובחיי החברה והתרבות בעיר.

קבוצת "הפועל באר-שבע" הוקמה בשנת 1949 על-ידי זלמן כספי ובשנת 1955 עלתה לליגה ג'. בשנת 1959, בהדרכת המאמן האנגלי ג'ק גיבונס (שאימן את נבחרת ישראל בשנים 1956 - 1958) עלתה הקבוצה מהנגב לליגה א'. בשנת 1965 עלתה הקבוצה לליגה הבכירה בהדרכת יחיאל מור. הקבוצה הוכרה כמייצגת את כל העיר ולכן תרומתה הכספית של מועצת הפועלים הוסתרה מעיני הציבור. מועצת הפועלים הכירה בערכו של הספורט כמכשיר קליטה חשוב ביותר ודרשה מהמרכז תוספת מתקנים, תקציבים והדרכה. יתר על כן, בבאר שבע דרשו ש"בית הפועל" יהיה מרכז הספורט הגדול בנגב כיאה לבירת המחוז. מרכז הפועל הכיר בחשיבות הקבוצה לפריפריה וככל שהישגיה עלו - כך עלה הסיוע הכספי שזרם מתל אביב. בסתיו 1955 כתבו ראשי הפועל באר שבע למחלקת הארגון של ההסתדרות בתל אביב כי לספורט "השפעה פטריוטית" על האזרחים העוסקים בו; על-פי מחקרים שנעו לאחרונה כי במפעל בו גבוהה מספר הספורטאים הפעילים - גם פריון העבודה גבוה. לספורט חלק חשוב בקליטת העלייה, מרכך ניגודים בין עדתיים, מסייע להטמעת העולים בישוב הישן וזקוף את קומתו של הפועל. על-מנת לשוות תוקף למכתבם הוסיפו כי בעיר 500 ספורטאים פעילים בעשרות ענפי ספורט במקומות העבודה ותרומתם לעיר לא תסולא בפז.

כדי לזכות בתקציבים נדרשו ראשי הסניף בבאר שבע להקים יחד עם העירייה אולם התעמלות; להכשיר מגרשים ושחקנים לפי כללי הבטיחות והגהות; הבטחת אמצעים לקיום תחרות פנימית ולהשתתפות (רכב מזון וביגוד) בתחרויות ארציות; לדרוש מהגופים העירוניים, המפעלים והמועצה המקומית לעמוד לצידו של "הפועל" במידה מקסימאלית. בין השנים 1955 - 1958 ארגן מרכז הפועל קורסים למדריכי ספורט שבהם השתתפו ספורטאים עולים מצפון אפריקה שזה עתה עלו ארצה. ההנחה הייתה שהפעילות הספורטיבית תקרב את העולים יותר מכל פעילות אחרת להסתדרות. בשנת 1957 נרשמו קבוצות כדורגל רבות במפעלי העיר ובמרחב הנגב - 2000 שחקנים ויותר. הקבוצות התחרו ביניהן על "גביע משה מרזוק" מהרוגי קהיר. שלום בלכסן מגילת התבלט בקבוצת הכדורגל העירונית והמאמן בן-ציון אברהם הקים קבוצת הוקי שדה של עולי קוצ'ין. בשלב מסוים ביקשו ראשי הפועל להופיע כארגון פועלים עצמאי, בנפרד לנבחרת ישראל באולימפיאדת רומא אך בהתערבות ממשלתית הרעיון הוסר. ההסתדרות אף הקימה קבוצת כדורגל של נערים בדואים משבט אל-עוקבי. ברור היה לעין כל שתמיכת ההסתדרות בסניף הפועל באר שבע נבעה מתוך רצון לקרבם למפא"י ולהסתדרות ולמנוע מהם "זליגה" לארגוני ספורט מתחרים. הפעילות הספורטיבית/תרבותית עבור הנערים/נערות והבוגרים/בוגרות נפרשה על פני כל השבוע והמקצועות המבוקשים היו: כדורגל,כדורסל,כדורעף,אתלטיקה, טניס שולחן,אגרוף, קליעה למטרה, ריקודי עם ושחמט. המאמנים/מדריכים הידועים היו: בלכסן שלמה, בכר אברהם, סמי ארוטס, צבי ברונר, מתי רוזנברגר, ב"י אהרון, טוטו שלמה, לני בנימין ועוד.

בחורף 1952 התכנסו מזכירי מועצת הפועלים ורכזי התרבות וקבעו איזה תרבות יש לקיים בעיר קולטת עלייה ואיך למשוך את העולה לבית (למועדון) ההסתדרות. בין היתר נמנו הצעדים הבאים: הגשת כיבוד קל, הנהגת תוכנית שבועית מסודרת, פיתוח גופים עצמאיים הקשורים במועדון כמו מקהלה, להקת מחול או קבוצת ספורט. ניהול חוגים להשכלה עממית בתנ"ך, היסטוריה, ידיעת הארץ והנהגת מוסד "שבתות תרבות"; ארגון סיורים להכרת הסביבה הקרובה, פיתוח הנהגה מקומית על-ידי שליחת החברים הבולטים והמוכשרים לקורסים, עידוד ההשכלה העצמית ועוד. בתחום האמנות התבקשו ראשי מועצות הפועלים להימנע מהזמנת אמנים מבחוץ ונתבעו לנצל את התקציב להקמת כלים אמנותיים מקומיים. רכזי התרבות התבקשו לשוח את הזמנות האמנים לעיר דרך המרכז לתרבות שקיים מעיין "צנזורה מעמדית-פוליטית" ולא אישר הופעות ברמה נמוכה כמו קרקס, ליצן, בדרן, אופרטה או כל סוג בידור מהתחום הקל. הרכזים נתבעו לקיים ערבים "על רמה" שיסייעו לעולים החדשים להזדהות עם העיר, הנגב והמדינה. מועצת הפועלים השקיעה מאמץ רב בלימוד עברית, פתיחת בתי ספר למבוגרים (לפועלים שלאחר העבודה), חוגי לימוד בתנ"ך, היסטוריה, ועוד. מועצת הפועלים לחצה על המפעלים הגדולים (חרסה, מכתשים) לתקצב חלק גדול מההשכלה למבוגרים ובמיוחד עבור פועליהם הקבועים.

החל מאוקטובר 1955 לאחר שפורסם מסמך בדבר הקמת לשכה מחוזית בבאר שבע - השתנו חיי התרבות. במרכז ההסתדרות הוחלט לשלוח לכל מעברה (והיו כאלה עדיין בבאר שבע) שני סרטים בחודש, אחת לחודש יתקיים ערב עם להקה מבחוץ ("להקת האש"), יקוימו חוגים אמנותיים, תוגבר ההחתמה על עיתון "דבר", מרכז ההסברה יארגן טיולים ברחבי הארץ, בית יציב יתגייס במתן כיתות ומדריכים לעולים החדשים בכל הקשור להנחלת השפה, יוקם תיאטרון ילדים, תוקם ספרייה עירונית תוך דגש על ספרות בהיבט מעמדי-פועלי. צעד זה שלווה בתקציבים מתאימים, נועד לחסום את ההתפתחות התרבותית הפנימית בקיבוצי השומר הצעיר באותה עת, שאיימה לחדור למרכזי ערי הפיתוח והמעברות ומפא"י לא יכולה הייתה להרשות זאת לעצמה מבחינה פוליטית.

הבמאי אליעזר יונג העלה בשנת 1955 את המחזה הראשון של תיאטרון פועלי באר-שבע. מדובר בשחקנים/פועלים שבאו לחזרות לאחר יום העבודה וכל זאת בהתנדבות. בדצמבר הועלתה הצגת הבכורה בקולנוע "קרן" ( שלושה מערכונים) שאף הוא נבנה בידי קרן פועלי הבניין של ההסתדרות ושאף לייצג תרבות פועלית בעיר. המערכונים היו פרי עטם של ק' סימיונוב, מיכאל אלמז וגבריאל דגן. לאירוע הוזמנו כתבים של העיתונים הארציים, העיר כולה לבשה חג והתפאורות כולל הקישוט נעשו בידי האמן טיבור מנישי. בהסתדרות התעלמו מהביקורת שזהו תיאטרון פוליטי וביקשו להעלות את רמתו המקצועית עד כדי תחרות עם בתי התיאטרון הארציים. קבוצות השחקנים היו לבסיס החבורה שייסדה בשנת 1957, ביוזמת מועצת הפועלים העירונית את "תיאטרון באר-שבע". באותה שנה הופיעה קבוצת שחקנים מתיאטרון הילדים במחזה בשם "סודו של אמן" בפני 6000 ילדי באר-שבע. במחזה נטלו חלק 60 ילדים מבתי הספר השונים בעיר והמחזה בוים והופק בידי האמנית הירושלמית חינגא סמילר. תיאטרון הפועלים עלה מדרגה - השחקן המפורסם זיגמונט טורקוב הגיע ארצה והועמד בראש קבוצת השחקנים הבוגרים בעיר. גישתו המקצועית, האירופית המכובדת, תרמה להערכה שזכו לה השחקנים בעיר. במקביל הוקמה תזמורת ובשלהי שנות החמישים היא הפכה "לסימפונייטה" שחבריה ייסדו את הקונסרבטוריון העירוני. בשנות השישים התפתחו מוסדות אלו והחלו למשוך אליהם משפחות וותיקות מהצפון שהיו רגילות לצרוך תרבות גבוהה מעין זו. בהמשך למגמה זו הובאו בשנים הבאות בסיוע מועצת הפועלים אמנים ומופעים לקולנוע קרן: "החמאם", מקהלת הילדים ע"ש צדיקוב, יוסף בנאי, אבנר חזקיהו והדודאים, הצגתו של משה הלוי "חמש פגישות", הצגת "הקרנפים" קונצרט התזמורת הסימפונית של קול ישראל ועוד.

בתחילת שנות החמישים, ללא הסיוע של ההסתדרות, לא ניתן היה לקיים חיי תרבות בבאר שבע ובעיירות הפיתוח בנגב. ההסתדרות הפנתה תקציבים ומדריכים אך הציבה תנאי - התרבות תהיה באופיה הפועלי של הארגון, תכוון ותנוהל מהמרכז לחינוך ותרבות בתל אביב, ותמנע יצירת תרבות מקומית-עדתית על-פי ארץ המוצא וכן תחסום גופים פוליטיים אחרים, מתחרים (כמו מפ"ם לדוגמה), שניסו לחדור לעיר ולשכונותיה ואף לעיירות הפיתוח בהציעם "אלטרנטיבה תרבותית" שעיקרה - התחייבות פוליטית שמאלית והכרה בקיבוץ כצורה החברתית המועדפת. במקומות בהם פעלו המתחרים אכן התקיימו ערבי תרבות, השכלה וראיונות ברוח הקיבוצים ותופעות אלו גרמו לעליית המתח הפוליטי הפנים-עירוני (עדתי) בראשית שנות השישים. על כך - בפעם אחרת.