נשיא בית הדין הארצי לעבודה לשעבר, סטיב אדלר, שימש כבורר בין
בנק הפועלים לבין עובדת בכירה בבנק שטענה, כי מנכ"ל הבנק דאז,
ציון קינן, הטריד אותה מינית. לדברי הבנק, בהתאם לפסיקתו של אדלר הוא פיצה את המתלוננת, אבל לא בשל ההטרדה – שעל-פי הפסק לא התרחשה – אלא בשל הפרת הסכם ההעסקה שלה.
הבעיה איננה בתוצאה אלא בעצם קיומו של ההליך, ובחלקו של אדלר בו. אדם פרטי או מעסיק קטן יכולים לטעות בעניין כזה. בנק הנהנה מהייעוץ המשפטי הטוב ובכירי בנק שנהנים בנוסף גם מתנאי שכר מפליגים, אינם טועים בנושא יסודי כל כך. אין אלא לומר, שלכאורה עם עברו ביודעין על החוק כדי לחפות על קינן.
לא בכל נושא ניתן לדון בבוררות. על-פי סעיף 3 לחוק הבוררות ישנם נושאים שהאופי החוקתי-ציבורי שלהם אינו מאפשר לערוך ביחס אליהם הסכמים, ולא כל שכן - הסכמי בוררות. כאלו הם למשל דיני המגן המגנים על עובדים. לא אסקור כאן את הוראות חוק הבוררות והפסיקה, אולם נפנה את הקורא לפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב בראשותו של לא אחר מאשר אדלר (ע"ע 154/04):
"הזכות המוגנת המוקנית לעובד בחוקים למניעת הטרדה מינית נובעת ממטרתם, מתכליתם ומהוראותיהם. המדובר בזכותו של עובד שלא תבוצע כלפיו עבירת הטרדה מינית במסגרת יחסי העבודה, כמשמעותם בחוק.
"לאור זכויות היסוד שבבסיס ההגנה על העובד מפני הטרדה מינית והסנקציות הפליליות והמשמעתיות הנובעות מעבירה של הטרדה מינית, אין בידי הצדדים להסכים על פגיעה בזכות העובד שלא להיות מוטרד מינית. הסכם ממין זה הוא בלתי חוקי מעיקרו. בהתאם, מנוע העובד מליתן הסכמתו לפגיעה בזכותו המוקנית שלא להיות מוטרד מינית. אשר על כן, פגיעה בזכותו המוגנת של עובד שלא להיות מוטרד מינית אינה יכולה לשמש נושא להסכם, כמשמעותו בסעיף 3 לחוק הבוררות".
כעת מספר לנו בנק הפועלים שאדלר עצמו פעל בניגוד לפסיקתו שלו, ולכאורה – בניגוד לחוק הבוררות. לא רק בנק ישראל חייב להתערב בעניין. יש לחקור את כל המעורבים בעניין, לרבות הנהלת הבנק, עורכי הדין של הבנק ובכיריו וכל מי שנתן ידו להפניית הטענה להטרדה מינית לבוררות. עם כל הצער נראה, כי אין מנוס מלחקור גם את אדלר.