מה בין השמאל לאיסלאם

כבר זמן רב אני תוהה על התופעה של אנשי שמאל שחלקם מאוד אינטלגנטים, החוברים למוסלמים, למרות שערכיהם נוגדים בצורה כל כך תהומית. הניסיון שלי לימד אותי שכאשר רוצים לבדוק תופעות, כדאי לבדוק את מקרה הקיצון, במקרה זה האיסלאם והשמאל הרדיקלים, שם התופעה בולטת יותר. כמובן יש גם ימין קיצוני ותופעות קיצוניות נוספות, אך הוא אולי נושא למאמר אחר. יהודים אנשי שמאל רדיקלי הולכים בתהלוכות בהם צועקים "בדם ואש נשחרר את פלשתין", דם של יהודים כמובן. זורקים אבנים על חיילים יהודים בבלעין, תומכים במסתננים מוסלמים מול יהודים הגרים בדרום תל אביב, ותומכים באיחוד משפחות מוסלמיות בישראל למרות הטיעונים הדמוגרפים שלהם. למה הם עושים זאת? התשובה הכתה בי יום אחד כאשר הבנתי שיש קוי דמיון בין השמאל לאיסלאם בדרך ההתנהלות, אם כי המטרה הסופית שונה בצורה קוטבית. נזכרתי בסיסמה של השמאל הקומוניסטי: "המטרה מקדשת את האמצעים". זו בדיוק ההתנהלות של השמאל הרדיקלי. כל דבר לגטימי אם הדבר מקדם את המטרה הסופית. לכן צריך להשמיץ את היריב ולהגזים בחסרונותיו, לאתרג את מי שחובר לשמאל גם אם הוא פשע, ולשקר לעולם. האויב של אויבי הוא חברי. אויבי השמאל הם הימין, המתנחלים והחרדים, לכן יש להתחבר למוסלמים שכוללים ברשימת אויביהם גם את המגזרים האלו. ההתנהלות המוסלמית דומה: תאקיה הוא אחד מהיסודות באיסלאם. לפי התאקיה מותר למוסלמי להתחזות ולהטעות את האויב.

ההפך המוחלט

לכן שיעים הגרים בסביבה סונית מתחזים לסונים, למרות שלפי דתם הסוני הוא כופר החייב במיתה. לכן נציגי המוסלמים הערבים בארץ ישראל, עוטים חליפות ומתחזים לבני עם חדש – הפלשתינים, ודורשים מדינה נוספת בתקוה להחליש את ישראל. לכן אין להם שום עכבות בשקרים בוטים ובטענות דמיוניות, ולכן אין להם בעיה לחבור זמנית עם השמאל כאן ובאירופה כדי לקדם את מטרתם. זו הסיבה לאנומליה הבלתי הגיונית של חבירת השמאל הליברלי לאיסלאם שערכיו הם ההפך המוחלט, תוך העדפת זכויות האדם המוסלמי על זכויות היהודים השייכים לקבוצות יריבות. באמתלה של חמלה לאדם באשר הוא אדם, השמאל הרדיקלי מעדיף נוחות של המוסלמי על חיי היהודי. ההתנהלות הדומה מאפשרת לשני הצדדים לתמוך זה בזה לשם קידום המטרה של כל אחד מהם למרות שהמטרות הפוכות. המוסלמים עושים זאת לפחות בהכרה מלאה. הם יודעים שהשמאל אויב בדיוק כמו כל כופר אחר. השמאלנים לעומת זאת משקרים לעצמם ומנסים לשכנע את עצמם שלמוסלמים אין את אותם ערכים המנוגדים כל כך לערכיהם. הם מצדיקים את ההתנהגות של המוסלמים בכל מיני טענות של קיפוח, פגיעה בכבוד וכו'. קו דמיון נוסף הוא ההתנגדות ללאומיות. האיסלאם מתנגד למדינות לאום ורוצה חליפות עולמית. השמאל הרדיקלי מתנגד אף הוא למדינות לאום ושואף לגלובליזציה. העולם כולו יהיה כפר גלובלי אחד והם יהיו אזרחי העולם. שתי הקבוצות האלו מתנהלות בצורה דומה גם בבחירה של האויבים המיידיים. הן נלחמות יותר בדומים להם, מאשר במי שערכיו שונים באופן קוטבי. התנהלות זו הגיונית, כי הסכנה של קבוצות דומות לפתות חברי הקבוצה גדולה יותר בגלל הדמיון. לכן אפשר לחבור זמנית באופן טקטי למי שכל כך שונה. המוסלמים נלחמים במוסלמים שאינם מהקבוצה שלהם, השמאל הרדיקלי תוקף בצורה החמורה ביותר את אנשי השמאל שהעזו לסטות מתורתם גם אם זה בעניין מינורי. לשם כך צריך רק לראות את המאמרים והתגובות של אש וגפרית על אנשי שמאל כמו אילנה דיין או אירית לינור.

נגד הפרטה

קו דמיון נוסף הוא הנטייה לצורת משטר ריכוזית. השמאל מנסה לפתור את כל הבעיות על-ידי הכוונה מרכזית. תמיד הפתרון חייב להינתן על-ידי המדינה. האנשים עצמם לא מחויבים לפתור את הבעיות שלהם. הכלכלה הסוציאליסטית מוכוונת מלמעלה. המחירים חייבים להיקבע על-ידי הממשלה בניגוד לשוק חופשי. השמאל בעד רגולציה מרכזית קשוחה, נגד הפרטה ובעד שליטה על מפעלים בידי הממשלה. דוגמה טובה לכך היא מימוש רפורמת הבריאות האמריקנית בה הממשל קובע את המחירים, את הניהול מעבירים ל IRS רשות המיסים הממשלתית, קובעים את הרופאים ועוד. לא פלא שמדינות בהם השמאל השתלט כמו ברית המועצות, קובה, ונצואלה, הגיעו מהר מאוד להיות דיקטטורות. זו גם שיטת המשטר שהאיסלאם גורס. החליף הוא דיקטטור. אפילו מדינות הלאום במרחב המוסלמי המתון יותר היו תמיד דיקטטורות. חלקן הגדול של התופעות שמניתי הן תופעות של האיסלאם והשמאל הרדיקלים בלבד ועלולה לעשות עוול לחלקים היותר מתונים. אך יש מגמה מדאיגה של הסחפות הגושים היותר מתונים לקיצוניות.